דין וחשבון בעניין הקיבוצים

הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים

יו”ר הוועדה: פרופ’ אליעזר בן רפאל

חברי הוועדה

מרכזת עבודת הוועדה: עו”ד גלי גרוס

ירושלים, אוגוסט 2003

תוכן העניינים

תקציר3……………………………………………………………………………………………

1. כתב המינוי, נושאים וסיכומים…..……………………………………………….……………4

א. כתב המינוי………………………………………………………………………………………………………………… 4

ב. סיכומים והמלצות הוועדה……………………………………………………………………………………………….. 5

סיכום המלצות 1   :  סיווגים חדשים למושג “קיבוץ”…………………………………………………………………….. 5

סיכום המלצות 2: הסדר תהליך שיוך דירות בקיבוצים……………………………………………………………………. 6

סיכום המלצות 3: כללים להעברת דירות לבעלות החברים……………………………………………………………….. 6

סיכום המלצות 4: הזכאות לשיוך דירות……………………………………………………………………………………. 7

סיכום המלצות 5: דמי עזיבה………………………………………………………………………………………………… 8

סיכום המלצות 6: הערבות ההדדית…………………………………………………………………………………………. 8

סיכום המלצות 7: הרוב הדרוש לקבלת שינויים עקרוניים………………………………………………………………… 8

סיכום המלצות 8: הרחבות קהילתיות…………………………………………………………………………..9

סיכום המלצות 9: יישוב סכסוכים…………………………………………………………………………………………… 9

סיכום המלצות 10: הקיבוץ העירוני………………………………………………………………………….10

סיכום המלצות 11: אפשרות שהקיבוצים יבחרו בצורות התיישבות אחרות……………………………………..10

סיכום המלצות 12: המלצות להמשך טיפול………………………………………………………………………………. 10

2. עיקרי הדיונים………………………………………………………………………………………………………… 11

א. סדר היום…………………………………………………………………………………………………………………. 11

ב. סיווג אחד או שני סיווגים………………………………………………………………………………………………. 13

ג. שיוך דירות לחברי הקיבוץ…………………………………………………………………………………………….. 15

ד. תנאי יסודי לקיום קיבוץ: ערבות הדדית………………………………………………………………………………. 17

ה. הרוב הדרוש לקבלת החלטות………………………………………………………………………………………….. 19

ו. הקמת הרחבה קהילתית…………………………………………………………………………………………………. 19

ז. סכסוכים בקיבוץ ויישובם………………………………………………………………………………………………. 21

ח. תופעה יוצאת דופן: קיבוץ עירוני……………………………………………………………………………………… 22

ט. נושאים להמשך טיפול………………………………………………………………………………………………….. 23

3. התפתחות ופרספקטיבות……………………………………………………………………………………………. 24

א. משבר השינויים…………………………………………………………………………………………………………. 24

ב. נתונים כלליים, כלכליים ודמוגרפיים…………………………………………………………………………………. 27

ג. מסלולי שינוי…………………………………………………………………………………………………………….. 28

(1) קיבוצים אשר לא הנהיגו  שינויים…………………………………………………………………………………….. 29

(2) קיבוצים אשר הנהיגו שכר דיפרנציאלי ושיוך דירות………………………………………………………………… 29

(3) קיבוצים אשר הנהיגו  שיוך של נכסי ייצור………………………………………………………………………….. 30

(4) סיכום ………………………………………………………………………………………………….32

ד. רקע משפטי-ציבורי……………………………………………………………………………………………………… 33

(1) הגדרות הקיבוץ…………………………………………………………………………………………………………. 33

(2) החלטות 737 ו- 751………………………………………………………………………………………………….. 34

(3) הבעייתיות החדשה…………………………………………………………………………………………………….. 36

ה. פרספקטיבות…………………………………………………………………………………………………………….. 37

חתימות חברי הוועדה…………………………………………………..…………………………39

נספח א’ – כתב המינוי

נספח ב’ – עמדות הצוות הבינמשרדי באשר להשלכות של המלצות הוועדה

נספח ג’ – נתונים עובדתיים – דמוגרפיים ואחרים

נספח ד’ – הסתייגויות של חברי ועדה מהדו”ח ודעת מיעוט

תקציר

1. הוועדה הוקמה בהחלטת ממשלה מיום 19.5.02, בעקבות התהליכים מרחיקי הלכת שהתרחשו ברחבי התנועה הקיבוצית.
2. הוועדה נדרשה לבחון את השאלה הבסיסית “מהו קיבוץ?” בימינו. המנדט שלה מצביע על החשיבות המיוחדת של נושא סיווג הקיבוץ ושיוך הדירות, אולם היא בחנה נושאים נוספים הקשורים בשני נושאים אלה.
3. הוועדה שמעה עדים ומומחים שהסבירו את השינויים ואת הנתונים העובדתיים. לאחר דיונים נוקבים הגיעו חברי הוועדה, פה אחד, להמלצה כי יש לקבוע שני סיווגים חדשים לקיבוץ אשר יחליפו את הגדרת הקיבוץ הקיימת בתקנות האגודות השיתופיות. ההגדרה הקיימת מתאימה לקיבוץ הקרוי כיום “הקיבוץ השיתופי”. הסיווג השני, שנקרא “הקיבוץ המתחדש”, מבטא מגוון של  שינויים המתבצעים בקיבוצים והיכולים לכלול שכר דיפרנציאלי, שיוך דירות ונכסים ועוד. כן נדרשה הוועדה לשאלת הגבול שמעבר לו הקיבוץ יאבד את הסיווג “קיבוץ מתחדש”. הכוונה היא למתחם המקסימלי למונח קיבוץ מתחדש תוך הכרה בכך שחייבים להיות יסודות מהותיים של שיתוף ושוויון המצדיקים סיווג כקיבוץ מתחדש, אשר אם אינם מתקיימים, אין עוד לראות בישוב קיבוץ מתחדש.
4. באשר לשיוך הדירות, קרי, קניין של החברים על דירותיהם, הגיעו חברי הוועדה למסקנה שיש לאפשר דפוס זה בקיבוץ המתחדש, בין היתר כדי להקנות סוג של בטחון סוציאלי לחברים. דרך נוספת לטיפול בבעיה הדמוגרפית הינה באמצעות הרחבה קהילתית. באותה עת סבורה הוועדה כי לשם שמירה על אופיו וייחודו של הקיבוץ המתחדש, יש לקבוע מגבלות לעניין הסחירות בדירות, וכן להבטיח את פיקוח הקיבוץ על שינויי “הבעלות” של הדירות בקיבוץ.
5. עמדת הוועדה היא כי החברים הזכאים לשיוך דירות או לשיוך אמצעי ייצור הם מי שהינם חברי קיבוץ במועד קבלת החלטות אלה באסיפה הכללית וכן חברים נוספים שייקלטו בקיבוץ לאחר מכן, בהתאם לכללים שיחולו באותו מועד. כמו כן, השיוך לחברים צריך להתבצע באורח שוויוני ועל פי קריטריונים שוויוניים, כגון ותק,  שייקבעו מראש. כן, יש מקום לנסח כללים חדשים לדמי עזיבה בקיבוץ מתחדש בהתחשב בשיוך הדירות ושיוך אמצעי הייצור.
6. עקרון הערבות ההדדית בין חברי הקיבוץ הינו אחד המרכיבים החשובים בייחודו של הקיבוץ. לשם כך, יש לשמור בקיבוץ המתחדש על שוויון בסיסי בין החברים בנושאים כגון: סיעוד, חינוך, בריאות, ביטחון סוציאלי ותמיכה באוכלוסיות חלשות. הוועדה ממליצה כי התנועות הקיבוציות יגבשו הצעה לגבולות המינימום של הערבות ההדדית, וכי רשם האגודות השיתופיות יתנה אישור של שינוי תקנון בכך שמובטחים צורכיהם הבסיסיים של החברים, ובפרט האוכלוסיות החלשות.
7. הוועדה ממליצה על סיווג מיוחד לקיבוץ העירוני.
8. בעקבות פניות ציבור המצביעות על קיומה של תחושה של פגיעה בזכויות של חברים בקיבוצים, במיוחד בתקופה זו של הפרטות, ממליצה הוועדה על מנגנונים של יישוב סכסוכים הוגן שיבטיחו כי הקיבוץ לא יחסום את חבר הקיבוץ מלברר את סכסוכו מול הקיבוץ וכי לא יפלו את חבר הקיבוץ מבחינת יכולת ייצוגו המשפטי.
9. הוועדה רואה בקיבוץ  תופעה ייחודית וחשובה, ויש לאפשר לה להתקיים ולהתפתח בין אם בדרך של קיבוץ שיתופי ובין אם בדרך של קיבוץ מתחדש. אלו הן צורות חיים אשר קובעות מסגרת של שוויון וערבות הדדית תוך שהן מממשות, כל אחת על פי דרכה, הן את השקפת עולמם של החברים והן את יעודם ההתיישבותי הלאומי.

יו”ר הוועדה: פרופ’ אליעזר בן רפאל הוא פרופ’ לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

חברי הוועדה: מר נתן טל הוא מזכיר התנועה הקיבוצית (תק”מ); מר גברי בר גיל, הוא מזכיר התנועה הקיבוצית (קבה”א); מר נחום ברוכי הוא מזכיר הקיבוץ הדתי; פרופ’ בן ציון ברלב הוא פרופסור בחוג לחשבונאות באוניברסיטה העברית בירושלים; מר יעקב גדיש הוא חבר קבוצת יבנה; מר גדליה גל הוא חבר כנסת לשעבר; מר דובי הלמן, הוא חבר קיבוץ יוטבתה; ד”ר אריאל הלפרין הוא בעלים ומנהל של חברת טנרם השקעות ולשעבר יושב ראש המטה להסדר הקיבוצים; פרופ’ נעמי כרמון היא ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון; פרופ’ אהרון נמדר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן ומכללת נתניה ובעל משרד עורכי דין שעוסק במיסים; מר יורם קרין הוא חבר קיבוץ כפר רופין. עו”ד גלי גרוס, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, ריכזה את עבודת הוועדה.

1. כתב המינוי, נושאים וסיכומים

א. כתב המינוי

הוועדה הוקמה בהחלטת ממשלה מיום 19.5.02, בעקבות תהליכים מרחיקי לכת שהתרחשו ועדיין מתרחשים ברחבי התנועה הקיבוצית, ואשר מייצגים לעתים מהפכה ממש במערכת החיים הקיבוצית. הוועדה נדרשה לבחון בנסיבות אלה את השאלה הבסיסית “מהו קיבוץ?” בימינו. בזה מובא כתב המינוי כלשונו.

הדו”ח המוגש בזאת נגזר מכתב המינוי ומיועד בראש וראשונה לחברי הממשלה. הקף ההתייחסויות של הדו”ח מבטא גם רצון להציג לקורא המעוניין – בציבור, באקדמיה, באמצעי התקשורת ועוד – את מכלול ההתלבטויות בהן נתונים היום קיבוצים רבים וכן את האופנים השונים בהם הם בוחרים להתמודד עם קשייהם, תוך שאיפה לשמור על זהותם כקיבוצים. ברצוננו לעמוד על המאמצים שחברי הקיבוצים משקיעים בחשיבה מחדש על מסגרת החיים שלהם, כאשר חלקם שואבים מהנסיבות הנוכחיות נכונות נחרצת לדבוק במודלים שמאפיינים אותם מזה עשרות שנים, ואחרים מבקשים לחולל שינויים מרחיקי לכת. מגזר זה שהיה ממעצביה המרכזיים של החברה היהודית בארץ ישראל, מעמודי התווך של הקמת המדינה ומהגורמים הפעילים ביותר בזירה הציבורית הישראלית, ראוי לתשומת לב אוהדת של מוסדות המדינה להתמודדותו עם אתגרי השעה והעת, למען השגת יציבות וביצור בסיסו החברתי, הכלכלי והדמוגרפי. לגישת הוועדה, התופעה של קיבוץ היא תופעה ייחודית וחשובה גם היום, וגם אם המושג של קיבוץ עונה כעת על צורות חיים שונות, הוא עדיין מתייחס – אף כי בדרגות שונות – למסגרת של שוויון וערבות הדדית הנאמנה לייעודה ההתיישבותי הלאומי.

המנדט של הוועדה לדון בהגדרת הקיבוץ בעת הזאת חייב אותה להתעמק בשאלת סיווג הקיבוץ ושיוך הדירות – אשר הוגדרו מפורשות בכתב המינוי של הוועדה, וכן גם בנושאים נוספים המתקשרים אליהם  ואשר חברי הקיבוץ מתלבטים בהם בימינו. הכוונה לרוב הדרוש לביצוע השינוי שעליו יש להשתית את האפשרות שחברי קיבוץ ייכנסו בכלל לתהליך של שינוי; יסודות הקיבוץ המשמרים את זהותו תוך כדי השתנות – ובמיוחד נושא הערבות ההדדית; הנטייה הגוברת כיום בקיבוצים רבים לתגבר את אוכלוסייתם על ידי הרחבות קהילתיות; הופעתו של מודל חדש של קיבוץ בדמות הקיבוץ העירוני ועוד. כל אותם נושאים נדונו בוועדה על בסיס הסיכומים העקרוניים שהיא הגיעה אליהם בהתייחס לשני הנושאים המרכזיים שהיה עליה להתמודד אתם, דהיינו, סיווג הקיבוץ ושיוך הדירות.

להלן מוצגים סיכומי ההמלצות של הוועדה. בהמשך תתואר תכנית העבודה של הוועדה ועיקרי הדיונים התוכניים והנוקבים שהיא קיימה (פרק 2). חותמת דו”ח זה (פרק 3) התייחסות כללית ועובדתית להתפתחות הדברים ולאפיקים העשויים להיפתח בפני הקיבוצים בימינו. שלושת הפרקים נכתבו על ידי יו”ר הוועדה; פרקים 1 ו- 2 הם על דעת כל חברי הוועדה החתומים (בכפוף להסתייגויות בנספח ד’) ופרק 3 על דעת מרבית חבריה[1].  כמו כן, מצורפים לדו”ח הועדה ארבעה נספחים: נספח א’ – כתב המינוי של הועדה, כלשונו; נספח ב’ – עמדות הצוות הבינמשרדי באשר להשלכות של המלצות הועדה; נספח ג’ – נתונים עובדתיים, דמוגרפיים ואחרים; נספח ד’ – הסתייגויות של שני חברי ועדה לסעיפים אחדים בדו”ח ודעת מיעוט של פרופ’ נעמי כרמון.

ב. סיכומים והמלצות הוועדה

סיכום המלצות 1   :  סיווגים חדשים למושג “קיבוץ”

סיכום המלצות 2: הסדר תהליך שיוך דירות בקיבוצים

סיכום המלצות 3: כללים להעברת דירות לחברים

סיכום המלצות 4: הזכאות לשיוך דירות ואמצעי ייצור

(א) עמדתה העקרונית של הוועדה היא כי החברים הזכאים לשיוך דירות או שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ פלוני הם אותם חברי קיבוץ במועד קבלת ההחלטה על שיוך הדירות או אמצעי הייצור באסיפה הכללית.

(ב) ייתכנו מקרים גבוליים, כמו חברי קיבוץ שנפטרו לאחר תחילת הדיון בשיוך הדירות או אמצעי הייצור באסיפה הכללית ובטרם נתקבלה החלטה – שלגביהם תידרש החלטה מיוחדת של חברי הקיבוץ בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה.

(ג) שיוך הדירות או אמצעי הייצור לחברים הזכאים יתבצע, הלכה למעשה, באורח שוויוני ועל פי קריטריונים שוויוניים שנקבעו מראש בהחלטה על שיוך, כאמור, כגון ותק.

(ד) הוועדה רואה חשיבות מיוחדת בהבאת כל המידע הרלוונטי בפני החברים בעת קבלת החלטה של שיוך דירות או שיוך אמצעי ייצור, כאמור, על מנת שחברי הקיבוץ יוכלו לקבל החלטה מושכלת.

סיכום המלצות 5: דמי עזיבה

בנוסף, סבורה הוועדה כי יש מקום לנסח כללים חדשים לדמי עזיבה בקיבוץ מתחדש המביאים לידי ביטוי את שיוך הדירות ושיוך אמצעי הייצור לחברים. הוועדה ממליצה כי בהתאם לדין, ינוסחו כללים אלה בשיתוף בין רשם האגודות השיתופיות והתנועות הקיבוציות.

סיכום המלצות 6: הערבות ההדדית

סיכום המלצות 7: הרוב הדרוש לקבלת שינויים עקרוניים

קבלת החלטות על שינויים עקרוניים, המסווגים את הקיבוץ כקיבוץ מתחדש, תתבצע בתהליכי הסכמה רחבים והרוב הדרוש לקבלת החלטה על השינויים הללו הינו הרוב  הדרוש לשינוי התקנון. יש לשקול לעגן עניין זה בדין.

סיכום המלצות 8: הרחבות קהילתיות

סיכום המלצות 9: יישוב סכסוכים

סיכום המלצות 10: הקיבוץ העירוני

סיכום המלצות 11: האפשרות שקיבוצים יבחרו בצורות התיישבות אחרות

סיכום המלצות 12: המלצות להמשך טיפול

2. עיקרי הדיונים

א. סדר היום

באופן תמציתי, החלטת הממשלה קבעה מספר נושאים עיקריים שבעניינם התבקשה  הוועדה להמליץ והם:

(1) דרכי הפעולה האפשריות העומדות בפני הקיבוץ, לרבות הגדרה משפטית של הקיבוץ ורישום זכויות הקיבוץ בדירות על שם חברי הקיבוץ.

(2) בחינת ההגדרה הקיימת ביחס לצורות החיים השונות המתהוות בקיבוץ בן ימינו.

(3) סוגיית רישום זכויות הקיבוץ בדירות על שם חברי הקיבוץ, לרבות בהקשר של הגדרת הקיבוץ, וכן למכלול היחסים בין הפרט והקיבוץ.

כן נקבע העיקרון לפיו יגובשו המלצות הוועדה בהסכמה עם הצוות הבינמשרדי בכל הנוגע לסוגיות בעלות השלכות על תקציב המדינה ונושאים הנוגעים למערך הזכויות והחובות שבין הקיבוץ וחבריו לבין המדינה. כמו כן נמסרה לחברי הוועדה בכתב עמדת היועץ המשפטי לממשלה, המבהירה כי  עיקר עבודתה של הוועדה הוא הגדרת הקיבוץ במובן המשפטי והתייחסות לדרכי הפעולה העומדות בפני הקיבוץ. עוד נמסר כי הנושא היחידי בתחום הקרקע שאליו תידרש הוועדה הוא סוגיית רישום זכויות חברי הקיבוץ בדירות הקיבוץ.

הוועדה ותת-הוועדות שהקימה לצורך עניינים ספציפיים, התכנסו מדי שלושה שבועות בממוצע. בהתאם לנושאי הדיון, הופץ חומר מתאים לחברי הוועדה וכן הוזמנו לישיבות עדים ומומחים. במידת הצורך, הוזמנה התייחסות בכתב מגורמים שונים (ללא הזמנה להצגה פרונטלית בישיבת הוועדה עצמה). בנוסף לחברי הוועדה נכחו בדיוני הוועדה  כמשקיפים קבועים: גב’ דוידה לחמן מסר, משנה ליועץ המשפטי לממשלה, מר אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות, עו”ד איטה ילין, סגניתו ועו”ד רותי שפירא – לירז מהאגף לאיגוד שיתופי במשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, ד”ר מנחם טופל, חוקר חברתי ליד יושב ראש הוועדה, וכן חברי מחלקות מתאימות בתנועה הקיבוצית – עו”ד מיכה דרורי, עו”ד צפריר בן אור ומר אורי גלעד. עבודת הוועדה רוכזה בידי עו”ד גלי גרוס ממשרד המשפטים. במהלך עבודת הוועדה הגישו חבריה ניירות עמדה ועבודה בנושאים שעמדו על סדר היום. מטעם הוועדה, התפרסמה גם  מודעה בשני עיתונים יומיים המזמינה פניות מהציבור לוועדה, והתקבלו  פניות רבות שהועברו לעיון חברי הוועדה.

בשני הנושאים העיקריים שעל סדר יומה של הוועדה – סיווג הקיבוץ ושיוך הדירות, הוקמו ועדות משנה מבין חברי הוועדה שהגישו את המלצותיהם למליאת הוועדה.  ועדת המשנה לעניין סיווג הקיבוץ הורכבה מיו”ר הוועדה, פרופ’ אליעזר בן רפאל, וחברי הוועדה, מר גברי בר גיל, מר יעקב גדיש ומר גדליה גל. ועדת משנה זו התכנסה בתאריכים 17.2.03 ו- 24.3.03. ועדת המשנה לעניין שיוך דירות הורכבה מיו”ר הוועדה, פרופ’ אליעזר בן רפאל, וחברי הוועדה, פרופ’ אהרון נמדר, ד”ר אריאל הלפרין, מר נתן טל ומר דובי הלמן. ועדת משנה זו התכנסה בתאריכים 6.12.02; 16.12.02; 20.2.03; 20.3.03. הצוות הבינמשרדי נפגש עם הוועדה פעמיים והציג בפניה את עמדות רשויות המדינה בכל הנוגע לשינויים המתבצעים בקיבוצים. כמו כן התייחס הצוות הבינמשרדי להמלצות הוועדה בנושאים השונים והעיר את הערותיו, לרבות לטיוטת דו”ח הוועדה. להלן תמצית  סדרי דיוני הוועדה, המוזמנים והנושאים שעמדו על סדר היום בכל ישיבה וישיבה. בגוף הדו”ח ובנספחים, ולפי העניין, פורטו נתונים שנמסרו לוועדה, ועיקרי הדיון בנושאים השונים.

דיוני הוועדה וסדרי העבודה

ב. סיווג אחד או שני סיווגים

כאמור שינויים שונים שבוצעו בקיבוצים חורגים מהגדרת הקיבוץ הקיימת בתקנות האגודות השיתופיות. הכוונה, בראש וראשונה, להנהגת שכר דיפרנציאלי שפירושו שלאחר שכל ההכנסות של הקיבוץ, כולל הכנסות החברים העובדים מחוץ לקיבוץ תמורת שכר, מרוכזות בידי גיזברות הקיבוץ, מחלקת קופת הקיבוץ תמורות לחבריו באורח בידולי. בידול זה יכול להיעשות על פי קריטריונים, כגון: העמדה בעבודה, תפוקה, ותק ועוד. דוגמא אחרת של שינוי החורג מתקנות האגודות השיתופיות הוא שיוך דירות לחברים, שפירושו הוצאת הדירות מקניין הקיבוץ והעברתן לקניינם הפרטי של החברים.  זאת ועוד, קיבוצים מסוימים הנהיגו בשנים האחרונות שיוך נכסי ייצור. הכוונה לכך היא, בין היתר, שלחבר זכות לקבל רווחים מהנכסים שבהם הוקצו לו זכויות, וכן זכות לרווחים לחלוקה מנכסים שיושארו בבעלות הקיבוץ – על פי חלקן היחסי של  זכויותיו ביחס לכלל זכויות החברים, ובכפוף להשלמת תקציב הקהילה והחוב האקטוארי (ראה פרק 3 , תת פרק ג’ לפירוט מודלים שונים של שינוי). אולם האפשרות להתאים את ההגדרה המשפטית של הקיבוץ לשינויים מעין אלה נתקלה עד עתה בחילוקי הדעות בתוך התנועה הקיבוצית בין זרם הרוב – ה”קיבוץ המתחדש”, התומך בשינוי הגדרת הקיבוץ, לבין זרם המיעוט – ה”קיבוץ השיתופי”, המבקש לשמור לעצמו את הגדרת הקיבוץ הקיימת. מחלוקת זו הנוגעת ישירות לשאלה “מהו קיבוץ”, הייתה במרכז הדיונים של הוועדה כאשר ניתן מראש לשני הזרמים ייצוג הולם בהרכבה.

המחלוקת בוועדה בסוגיה זו נסובה סביב שתי תפיסות שונות. הראשונה, ביקשה לטעון כי תהליכי השינוי בקיבוץ הם חלק מהתפתחות דינמית של המושג “קיבוץ”, בדומה להליכים קודמים שעברו על התנועה הקיבוצית לאורך השנים שאף סביבם התפתחו בזמנו מחלוקות סוערות (כדוגמת הלינה המשותפת[3]). הדוגלים בגישה זו סברו כי יש לתת לתהליכי השינוי ביטוי מלא במסגרת הגדרת הקיבוץ ולתקן את ההגדרה הקיימת כך שיינתן מענה במסגרתה לקיבוצים המעוניינים לעבור את תהליכי השינוי תוך שמירה על זהותם כקיבוצים. הדוגלים בגישה השנייה סברו כי רק קיבוץ שמתקיימים בו יסודות הגדרת הקיבוץ הקיימת עונה על האופי המיוחד של “קיבוץ”. לפי גישה זו, לכל צורות החיים האחרות, ניתן לתת מענה במסגרת הסיווגים האחרים הקיימים בתקנות האגודות השיתופיות, אך המונח “קיבוץ” יכול לשקף רק את דרך החיים הייחודית שמקיימת את ההגדרה הקיימת. לחילופין, לא התנגדו הדוגלים בגישה זו כי יתווסף סיווג חדש נוסף (“קיבוץ מתחדש”) ובלבד, שיישאר המונח “קיבוץ” ללא שינוי.

מבין חברי הוועדה נשמעה גם דעה שתהליכי השינוי המתבצעים בקיבוצים כיום יוצרים מצב שבו יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור את ההתפתחויות בגבולות אשר יבטיחו בכלל את האפשרות לדבר על קיבוץ, בכל צורה שהיא.  הקיבוץ המשתנה, על פי התייחסות זו, הינו רק שלב מעבר לצורות חיים שביניהן למושג קיבוץ אין כל זיקה. נטען על ידי בעלי דעה זו, כי רצוי לקחת זאת בחשבון בעת הדיון על הגדרת הקיבוץ. כנגד טיעון זה בקשה דעה אחרת לקבוע כי רק חברי הקיבוץ עצמם – ולא גוף חיצוני כמו ועדה ציבורית או גורם אחר, הם  מי שיגדירו את המושג “קיבוץ” שבו הם תולים את זהותם הקולקטיבית. כן, בעיני תומכי גישה זו אין גם כל אפשרות שהוועדה תנסח פרוגנוזה ביחס למה צופן עתיד הקיבוץ. זו מסגרת חיים שבה החברים עצמם, תוך התדיינות ביניהם, קובעים את צורות החיים שהם מבקשים לאמץ או לשמור עליהן. על הוועדה, לפי אותה גרסה, רק לעמוד על משמעות המושג קיבוץ כפי שבא לידי ביטוי בדפוסים בהם נוקטים חברי הקיבוץ, תוך ציון סייגים שמעבר להם אין היא רואה יותר אפשרות להצביע על ייחוד כלשהו לאותו מושג.  כמו כן, הייתה הסכמה רחבה בוועדה כי חברי הקיבוץ רשאים להחליט בעצמם על דרך חייהם וכי אין מקום למנוע את ביצוע תהליכי השינוי מקיבוצים שבוחרים לעשות כן. בנוסף, וככל שמדובר על התנועה הקיבוצית המתהווה בתקופה זו על ידי איחוד התק”ם והקיבוץ הארצי, הובהר שאין כל נטייה אצל בעלי שתי הגישות האמורות, לדבר על פילוג חדש: תומכי שתי הגישות מאוחדים בדעה שיש מקום לשני המחנות במסגרת אותה תנועה קיבוצית.

לאחר דיונים מעמיקים בוועדת המשנה שהוקמה לעניין זה, ובוועדה גובשו שלוש חלופות אפשריות עיקריות לעניין מבנה הגדרת הקיבוץ: א. שמירה על סיווג אחד של המושג קיבוץ תוך הרחבתו, שפירושו שהסיווג החדש ינוסח בצורה רחבה מספיק שיוכל לכלול את המודלים הן של קיבוץ שייקרא “קיבוץ שיתופי” והן של קיבוץ שייקרא “קיבוץ מתחדש”; ב. סיווג אחד אשר יכלול שני תת-סיווגים, בסגנון “קיבוץ הוא אחד מן השתיים: האחד הוא…; השני הוא …”; ג. שני סיווגים נפרדים, ולפי גישה זו יוגדר “קיבוץ השיתופי” אשר אינו מחולל שינויים מפליגים על פי ההגדרה הקיימת של  המושג קיבוץ, וינוסח סיווג חדש ל”קיבוץ מתחדש”. דיון זה גם חייב להתמקד מטבע הדברים בשאלת קביעת גבולות ההגדרה  – כלומר בשאלה “איזה שינויים אמורים להוציא ישוב אל מחוץ להגדרת קיבוץ, גם אם הוא קיבוץ “מתחדש””. עם כל הקושי הגיעו חברי הוועדה, לאחר ויכוחים נוקבים, לסיכום הבא, שהתקבל פה אחד:

(1) הוועדה סומכת את ידה על העיקרון של הנהגת שני סיווגים חדשים ושונים ליישוב הנקרא כיום “קיבוץ”.

(2) הסיווג הראשון יהיה “קיבוץ שיתופי” אשר יהיה זהה להגדרת הקיבוץ הקיימת תוך שמירת העיקרון של בעלות הכלל בקניין, שוויון וכיוצ”ב.

(3) הסיווג השני יהיה “קיבוץ מתחדש” אשר ייתן מענה לשינויים בקיבוצים ולהענקת זכות לקניין פרטי, בכפוף לשמירה על עקרון הערבות ההדדית והשוויון ובגבולות שנקבעו בהגדרה. הגדרה זו של “קיבוץ מתחדש” חלה על קיבוץ אשר ביצע או מבצע שינויי תקנון באחד או יותר מהנושאים הבאים: שיוך דירות, שכר דיפרנציאלי ושיוך נכסים לחברים.

(4) הגדרת “קיבוץ מתחדש” כרוכה בגבולות שרק במסגרתם יישמר סיווגה של אגודה שיתופית כקיבוץ מתחדש. אי עמידה בגבולות הקבועים בהגדרה זו משמעותם מעבר לסיווג אחר.

(5) לאור דברי החקיקה הקיימים הרבים המפנים רק למונח “קיבוץ”, יש לקבוע הוראה אופרטיבית בתקנות, לפיה אם הרשם סיווג אגודה שיתופית כ”קיבוץ שיתופי” או כ”קיבוץ מתחדש”, יראו אותה כקיבוץ אלא אם הייתה הפניה מפורשת לאחד מן הסיווגים האמורים. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע מרשויות המדינה להתייחס לקיבוצים השונים באופן מובחן, לפי העניין, ומכל מקום, אין קביעה זו חלה לגבי הוראות חוק הביטוח הלאומי או פקודת מס הכנסה.

נציגי מנהל מקרקעי ישראל שהתייחסו למסקנות הוועדה לעניין זה, ציינו בפני הוועדה, כי שינוי סיווגה של אגודה שיתופית מ”קיבוץ” ל”קיבוץ שיתופי” או ל”קיבוץ מתחדש” לא תשנה את התייחסות המנהל אל האגודה כאל קיבוץ מבחינת חוזי החכירה והחלטות מינהל מקרקעי ישראל[4]. הוועדה רואה בחיוב גישה זו של מינהל מקרקעי ישראל .ואולם, יש להדגיש כי התייחסותו זו של מינהל מקרקעי ישראל נוגעת לאגודה שיתופית שסווגה כ”קיבוץ מתחדש” או “קיבוץ שיתופי” בלבד. בנוסף, יש להבהיר כי נציגי המוסד לביטוח לאומי ציינו בפני הוועדה ששיוך אמצעי ייצור (מניות) לחברים גורר אחריו השלכות בשני היבטים. ראשית, תיתכן אפשרות לראות בכך הכנסה לעניין חוק ביטוח לאומי. שנית, במידה ועל פי כללי הביטוח הלאומי ניתן יהיה לתת הבטחת הכנסה לחברי הקיבוץ המתחדש, הרי שהחזקה במניה (להבדיל מדירת מגורים) עשויה לגרור ביטול הזכאות להבטחת הכנסה (להתייחסויות נוספות של הצוות הבינמשרדי  לקיבוץ המתחדש ולשינויים בקיבוצים, ובכלל זה התייחסותם של נציבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי, ראה נספח ב’).

לסיום יצוין כי בעיני הוועדה אין כל משמעות להבדל בין קיבוץ שיתופי וקיבוץ מתחדש מבחינת ההשתייכות לתנועות הקיבוציות.

ג. שיוך דירות לחברי הקיבוץ

הנושא השני בחשיבותו שהיה על סדר היום של הוועדה הוא נושא שיוך הדירות. החלטה 751 של מינהל מקרקעי ישראל מאפשרת הוצאת הדירה מקניין הכלל והקניית זכויות אישיות (חכירה) לחבר בדירה (ראה פרק 3, תת פרק ד’). ואולם, החלטה זו יוצרת התנגשות למול הגדרת הקיבוץ בה טבוע הכלל של “בעלות הכלל בקניין”. לפיכך, גם נושא זה חייב את חברי הוועדה להתעמק ולחפש מכנה משותף משביע רצון בין גישות שונות – לעניין משמעות השיוך בהקשר של הקיבוץ המתחדש כהגדרתו לעיל.

הוועדה שמעה נתונים משלימים רבים המתארים את ההליכים הנדרשים לקראת ביצוע שיוך הדירות – כלכליים, ציבוריים ותכנוניים. שטחי המגורים בקיבוצים אינם מפוצלים למגרשים, אלא מוחזקים כשטחי מגורים מצרפיים שעליהם נבנו כלל מגורי הקיבוץ לחבריו, לתושבים זמניים, לנוער וכן הלאה. התאמת התכנון והמצב הפיזי של שטחי מגורים בקיבוץ לאורח החיים החדש, כולל התאמה ושדרוג של מערכות התשתית למיניהן, הינה תהליך אשר עלול להימשך זמן בקיבוצים שונים וכרוך בעלויות כבדות.  בנוסף, הוצג בפני הוועדה הצורך להחרגת הדירות מהשעבוד הכללי המוטל על נכסי הקיבוץ. בהקשר זה, נמסר לוועדה (על ידי נציגי התנועה הקיבוצית וכן על ידי פרופ’ דני צידון, יו”ר המטה להסדר הקיבוצים) שהבנקים והנושים הסכימו עד כה, במסגרת הסכמים פרטניים, להסרת השעבוד על הדירות, בין היתר מתוך רצון לאפשר המשך קיומו הפיזי והחברתי של היישוב. עם זאת, נציג החשב הכללי ציין בפני הוועדה, בהקשר של הלוואות שיכון, כי על הקיבוץ להסדיר את סוגיית הלוואות השיכון לפני ביצוע השיוך, ובכלל זה, להעמיד בטוחות מתאימות לפני שיוך הדירות, כתנאי להחרגת הדירות מהשיעבוד.

מעבר לכל אלה, השיקולים לתמוך באפשרות שחברים שירצו בכך יוכלו לזכות בשיוך דירתם הינם כבדי משקל. על רקע עיגון זכויות הקניין בתודעה הכללית ובחוקי יסוד, כמו גם השינויים שמספר גדול של קיבוצים מנהיגים בכל תחומי חייהם בעשורים האחרונים, מופיעות זכויות קניין בדירה כצעד מובן מאליו. כמו כן, המצב הכלכלי הקשה של קיבוצים רבים, והחשש כי יהיו לחדלי פירעון, מביאים חברים לבקש הבטחה כי לפחות תיוותר ברשותם דירה  כבסיס לביטחון סוציאלי. מטעמים אלה סיכמו חברי הוועדה לתמוך באפשרות שהקיבוצים הרוצים בכך יוכלו להנהיג שיוך דירות לחבריהם. אי לכך ולמרות מורכבות הנושא, תומכת הוועדה בזכות הקיבוצים להנהיג שיוך דירות.

עם זאת, הוועדה גם סבורה שכל עוד מסווג הקיבוץ כקיבוץ מתחדש, יש לקבוע מגבלות לעניין הסחירות בדירות וכן להבטיח את פיקוח הקיבוץ על הקניית זכויות בדירות בקיבוץ. לעניין זה נשמעה בוועדה העמדה שכדי להבטיח באופן אמיתי את המטרות העומדות בבסיס שיוך הדירות, ובעיקר את הביטחון הסוציאלי לחברים, אין להגביל כלל את סחירותן של הדירות המשויכות, כאשר חבר שלו שויכה דירה עוזב את הקיבוץ. לטענה זו הושב כי אין לראות את הקיבוץ המתחדש כיישוב שבו אין כל מגבלה על השימוש ברכוש פרטי. עם זאת, לחברי הוועדה היה גם ברור ששיוך הדירות פירושו כי, במגבלות מוגדרות, אנשים אשר אינם חברי קיבוץ יוכלו לרכוש דירות בקיבוץ מידי חברים עוזבים, אם החבר העוזב או הקיבוץ לא ימצאו קונים אשר הינם חברים או מועמדים לחברות בקיבוץ. בהקשר זה סבורה הוועדה  כי קיבוץ אשר ירצה בכך יוכל לקבוע בתקנון כי גם מי שאינו חבר קיבוץ  רשאי לרכוש ולהתגורר בדירות בקיבוץ. לפיכך, השאלה הבולטת נוגעת ליחס המספרי הנדרש במינימום שיכול להתקיים בין חברי קיבוץ לתושבים בקיבוץ אשר אינם חברים, אך הם בעלי הדירות בו. הוועדה סבורה כי במקרה כזה יש להקים אגודה להתיישבות קהילתית שתאגד את כלל תושבי היישוב, ולעמוד על כך שמרבית בעלי הדירות ביישוב (למעט ההרחבה הקהילתית) יהיו חברי קיבוץ. בהמשך לכך ביקשה הוועדה להבהיר כללים אחדים ביחס לקיבוץ המאפשר העברה לחברים בלבד מזה, ולקיבוץ המאפשר העברה גם לאנשים אשר אינם חברים מזה. וכן, חלק מהכללים חלים על שני המסלולים (ראה סיכום המלצות 2    ו- 3) .

על מנת להישאר במסגרת הגדרת הקיבוץ המתחדש, מתחייב שהיישוב יקפיד על כללי הסחירות שהומלצו על ידי הוועדה. כל אותן מגבלות יקבלו ביטוי בתקנון הקיבוץ ובחוזים שייחתמו בין הקיבוץ לבין בעלי הדירות וככל הנדרש גם בהגדרת “הקיבוץ המתחדש”. כמו כן, הקיבוץ יהיה רשאי לרשום הערת אזהרה בגין זכויותיו.

שאלה נוספת שעלתה במהלך דיוני הוועדה הייתה ההיקף שבו על הוועדה להידרש להיבטים השונים של תהליך שיוך הדירות. כל מנגנון שיוך שיוקם בקיבוץ כלשהו יהיה חייב לתת מענה לאופנים השונים של תכנון ובינוי, לגודלי אוכלוסייה שאינם דומים בהכרח למספר הנחלות של הקיבוץ ולהחלטות שונות של קיבוצים וחבריהם ביחס לאורח חייהם. חברי ועדה הביעו את דעתם שהעדר התייחסות מקיפה לסוגיה והסתפקות בהתייחסות לנושא הסחירות בלבד, עלולות להקשות על יישום השיוך. מתוך כך הועלתה הדעה שעל הוועדה לתת מענה כולל ומפורט למנגנון שיוך הדירות, לרבות במערכת היחסים מול מינהל מקרקעי ישראל ורשויות המדינה. בהמשך לכך גרסו חברים בועדה כי יש להבהיר את הצורך להקפיד על שוויון מהותי בעניינים אלה בין צורות ההתיישבות השונות. אולם הוועדה החליטה  כי אין מקום להתייחס, במסגרת דו”ח הוועדה, למנגנון שיוך הדירות בהיבטים אלה.

נושא נוסף ובעל חשיבות מיוחדת הוא שאלת “היום הקובע” לקביעת קבוצת החברים הזכאים. לעניין זה, הציג עו”ד גל פלג את עמדתו בפני הוועדה לפיה כל אדם שהיה במועד כלשהו חבר קיבוץ זכאי לשיוך דירה (גם אם נפטר או עזב בינתיים את הקיבוץ), או לחלופין, כל אדם שהיה חבר קיבוץ במועד קבלת החלטה 751 במינהל מקרקעי ישראל זכאי לשיוך דירה. לגישתו של עו”ד פלג, לא ניתן להותיר סוגייה זו לשיקול דעתו של כל קיבוץ וקיבוץ, מתוך חשש למניפולציות ופגיעה בזכויות. הוועדה התייחסה לחוות דעת זו בכובד ראש, אך מתוך דיון מקיף הגיעה למסקנה כי אין לקבל את עמדתו של עו”ד פלג. לגישת הוועדה, לא ניתן לטעון לזכות על דירה עוד לפני שהחליט הקיבוץ על שיוך דירות. עמדת הוועדה היא כי, באופן עקרוני, החברים הזכאים לשיוך דירות הם אותם אנשים שהם חברי קיבוץ במועד קבלת ההחלטה על שיוך הדירות באסיפה הכללית של קיבוצם. מובן כי ייתכנו מקרים גבוליים (כגון חברי קיבוץ שנפטרו לאחר תחילת הדיון בשיוך הדירות באסיפה הכללית ובטרם נתקבלה החלטה) שלגביהם תידרש החלטה מיוחדת של חברי הקיבוץ בהתאם לנסיבותיו. באופן דומה, יחול עקרון זה גם בכל הנוגע לקבלת החלטה על שיוך אמצעי ייצור. בהקשר זה, יש להבטיח כי שיוך הדירות או אמצעי הייצור בפועל יתבצע באורח שוויוני ועל פי קריטריונים שוויוניים שייקבעו מראש בהחלטה על שיוך הדירות או אמצעי הייצור, כגון ותק. לעניין קבלת החלטה על שיוך דירות או שיוך אמצעי ייצור, הוועדה רואה חשיבות מיוחדת בהבאת כל המידע הרלוונטי בפני החברים בעת קבלת החלטה של שיוך דירות או שיוך אמצעי ייצור כאמור, על מנת שחברי הקיבוץ יוכלו לקבל החלטה מושכלת, תוך מודעות להשלכות השונות של החלטתם.

לבסוף, הוועדה סבורה כי יש ליצור קשר בין סוגיית  שיוך הדירות לנושא דמי העזיבה של חברים. כך, הוועדה סבורה כי יש מקום לנסח כללים חדשים לדמי עזיבה בקיבוץ מתחדש, המביאים לידי ביטוי את שיוך הדירות וכן את שיוך אמצעי הייצור. הוועדה ממליצה כי כללים אלה, בהתאם לדין, ינוסחו בשיתוף בין רשם האגודות השיתופיות והתנועות הקיבוציות.

לסיכום הדברים, מן הראוי להזכיר שלכל אורך הדיונים בוועדה הועלו חששות כי ייתכן מתח בין זכות הקניין של החבר כתוצאה משיוך הדירה, לבין הטלת מגבלות שונות על העברת זכויותיו (במטרה ל”שמר” את המסגרת הקיבוצית); כן, מתח זה עלול גם להגיע במקרים ספציפיים עד לבקשת הכרעה בפני ערכאות שיפוטיות. עם זאת, חברי הוועדה משוכנעים שהמשבר הדמוגרפי שחווים קיבוצים רבים מחייב פעולות להצערת היישוב לשם שמירתו כיישוב בר קיימא. הוועדה רואה בשיוך הדירות לחברים את אחת הדרכים להבטחת יציבות חברתית ביישוב ואף גידולו באמצעות הוספת חברים. דרך נוספת, הינה באמצעות קליטת תושבים אשר יהיו, יחד עם חברי הקיבוץ, חברים באגודה משותפת להתיישבות קהילתית.

ד. תנאי יסודי לקיום קיבוץ: ערבות הדדית

שאלה אחרת העולה בהקשר למיסוד המושג של קיבוץ מתחדש היא זו של הערבות ההדדית. בקיבוץ השיתופי נובעת הדאגה לצורכי החברים מעצם צורת החיים השיתופית, ולכן לא נוצר הצורך לציין את הערבות ההדדית כמרכיב בהגדרת הקיבוץ השיתופי. ואולם, אין הדבר כך באשר לקיבוץ המתחדש. בצורת חיים זו מתבקשים, מצד אחד, הסדרים המחזקים את האוטונומיה של הפרט ולאור זאת מתחייב שנושא הערבות ההדדית יוגדר בצורה מפורשת. לפיכך, כפועל יוצא של ההמלצה על הגדרת הסיווג של הקיבוץ המתחדש יש לקבוע את המרכיב של “ערבות הדדית” כחלק מהגדרת הקיבוץ המתחדש. כמו כן, הוועדה ראתה בשמירת הערבות ההדדית לחברי הקיבוץ יסוד חשוב, חיוני והכרחי בייחודו של הקיבוץ המתחדש למול צורות חיים אחרות. אי לכך, הוועדה הקדישה דיון מיוחד לשאלת טיבו וגבולותיו של מושג זה בקיבוץ המתחדש וביקשה לעמוד על המידה בה מחויב הקיבוץ המתחדש לדאוג לפרט ולצרכיו, באופן כללי, ולאוכלוסיות חלשות בפרט – והכוונה לקשישים או בעלי מוגבלויות אשר יכולתם להתפרנס אינה מובטחת.

במסגרת לימוד המודלים השונים של שינוי בקיבוץ, נוכחה הוועדה כי קיבוצים שביצעו שינויים מרחיקי לכת נוטים להקים קרנות לעזרה הדדית, ובצורה מקיפה יותר, רשת ביטחון. במושג רשת ביטחון מתכוונים אותם קיבוצים לסל של שירותים המובטחים בכל מקרה לכל חבר קיבוץ – בריאות, חינוך, הכנסת מינימום ועוד. עם זאת, שמעה הוועדה גם השגות באשר למידה בה דפוסים אלה עונים על דרישות הערבות ההדדית. מאחר שרשת הביטחון נקבעת על ידי הקיבוץ עצמו, אין היא עמידה בפני החלטות למיניהן העלולות לשחוק את קיומה הכלכלי במשך הזמן. רשת זו גם עלולה להיות מותנית בקריטריונים שיקפחו חלקי אוכלוסייה שונים – לדוגמא, בעלי מוגבלויות אשר אינם עובדים משרה מלאה, עלולים להישאר מחוץ למעגל הזכאות להשלמת הכנסה. דוגמא אחרת, עזיבת חברים “חזקים” עלולה ליצור מצב בו אין מי שיוכל להבטיח את ההכנסה של הקיבוץ המבטיחה החזקת רשת הביטחון. אפשרויות אלו ואחרות מחייבות למנוע מכל קיבוץ לקבוע בעצמו את טיבה של רשת הביטחון ולעגן בתקנונו באופן בלתי מותנה את עקרונות הערבות ההדדית בקיבוץ. עמדתה של פרופ’ סמדר אוטולנגי ז”ל הובאה בפני הוועדה. פרופ’ אוטולנגי תמכה אף היא בקביעת כללים מתאימים בדין בתחום זה, ובהבהרת המונח “ערבות הדדית” במסגרת ההגדרה הפורמלית של הקיבוץ המתחדש. דוגמה בולטת של קושי בהקשר זה היא הפרטת השירותים הבריאותיים העלולה לפגוע קשות באוכלוסייה החלשה וביכולתה להרשות לעצמה טיפולים נדרשים. לדעת פרופ’ אוטולנגי חשיבות הנושא בכללותו מחייבת קביעת מנגנונים שיבטיחו את מימושה של הערבות ההדדית ויישומה, וימנעו פגיעה בחברי הקיבוץ הוותיקים, תוך עירוב גורם חיצוני לקיבוץ בקביעת המנגנונים האמורים. כמו כן, רגישות הנושא התבהרה לוועדה גם באמצעות פניות רבות מהציבור, ושמהן ניתן ללמוד כי בקיבוצים מסוימים חשופות האוכלוסיות החלשות להחלטות שרירותיות של “גורמים חזקים”.

כמו כן, בדיון שהתקיים בוועדה הועלתה השאלה באם להשתמש במושג “ערבות הדדית” או “עזרה הדדית”. המושג הראשון הוא שהתקבל מתוך תפיסה שהוא מבטא איפיון מבני של הקיבוץ ופן של מהותו האידיאית. לעומת זאת, המושג  “עזרה הדדית” הינו ערך מוסרי כלל אנושי שאין בו אותה משמעות נורמטיבית וערכית-חברתית של מחויבותם של חברי קיבוץ המבוטאת במונח “ערבות הדדית” – בכפוף להבהרתו.

הוועדה הסיקה חד-משמעית כי לאור העובדה שעקרון הערבות ההדדית בין חברי הקיבוץ הינו אחד המרכיבים החשובים בייחודו של הקיבוץ, יש לשמור בקיבוץ המתחדש על שוויון בסיסי בין החברים, שיושג, בין היתר, באמצעות עזרה הדדית בנושאים הבאים: סיעוד, חינוך, השכלה, בריאות, ביטחון סוציאלי ותמיכה באוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, בהתאם ליכולת הכלכלית של הקיבוץ, אך בעדיפות על פני נושאים אחרים. הוועדה ממליצה כי התנועות הקיבוציות יגבשו הצעה לגבולות המינימום של הערבות ההדדית האמורה, וכי רשם האגודות השיתופיות יוודא בכל שינוי תקנון שמובטחים צורכיהם הבסיסיים של חברי הקיבוץ, ובפרט האוכלוסיות החלשות.

עם זאת, חברי הוועדה היו גם תמימי דעים שתהיה הערבות ההדדית מקיפה ככל שתהיה, היא לא באה לחפות על אי נכונות של חברי קיבוץ כשירים, בגיל העבודה, לתרום לקולקטיב את כוח העבודה שלהם, בהתאם ליכולתם. אין זה סביר שתופעת ה”ארוחה החופשית” תקנה לעצמה זכות קיום במציאות הקיבוצית – השיתופית והמתחדשת כאחת – ולכן, במקרה זה אין החשיבות של הערבות ההדדית יכולה כשלעצמה למנוע מקיבוצים להגדיר לעצמם סנקציות מתאימות להילחם בתופעה זו.

ה. הרוב הדרוש לקבלת ההחלטות

שינויים כגון: שכר דיפרנציאלי, שיוך דירות, שיוך נכסי ייצור וכיוצ”ב, מצריכים כמובן שינויי תקנון, ופירושם מעבר הקיבוץ אל הסיווג של קיבוץ מתחדש. אולם מעצם התנאי הזה עולה השאלה הנוגעת לרוב הדרוש לביצוע שינויים מעין אלה. בפני הוועדה הוצגה עמדתו של עו”ד גל פלג, לפיה השינויים המתבצעים בקיבוצים צריכים לקבל את הסכמת  כל החברים, בהיותם פגיעה בבסיס ההסכמה (כמשמעותה בפרשת פרי העמק[5]) ובאינטרס הוותיקים שתרמו לקיבוץ בעבר מתוך ציפייה שידאגו להם בעתיד.  זאת ועוד, לשיטתו של עו”ד פלג, תקנה 86 לתקנון הקיבוץ הסטנדרטי קובעת שהאסיפה הכללית אינה מוסמכת לקבל החלטות שמנוגדות ליסודות הקיבוץ הקבועים במפורש בתקנה 3 לאותו תקנון סטנדרטי. פרופ’ אוטולנגי ז”ל קבעה אף היא שמבחינה משפטית טהורה מהווים השינויים המתבצעים בקיבוצים שינוי בסיס ההסכמה הפוגעים באותם חברים שהאידיאולוגיה דחפה אותם בצעירותם להתיישב בקיבוץ ולוותר על כל רכושם, ואשר יכולים להרגיש היום ש”גונבים להם את הקיבוץ”. עם זאת, ובהיבט מעשי, לא ניתן גם להתכחש למציאות ולעמוד מנגד, כאשר קיבוצים קורסים וחבריהם מבקשים להתמודד עם בעיותיהם באמצעות שינויים ארגוניים ומבניים. ואולם, באותה נשימה יש גם להבטיח מנגנונים מתאימים להבטחת זכויותיהם של האוכלוסיות החלשות אשר לא ניתן יהיה לשנותם ברוב מקרי.

בפני הוועדה הובאה בעניין זה  דעתו של עו”ד אביטל דרומי, לפיה אין השינויים בקיבוץ מהווים שינוי ב”בסיס ההסכמה” הדורש הסכמה פה אחד. בין היתר צוין כי לפי הדין, הרוב הדרוש לפירוק אגודה שיתופית מרצון ואף להפיכת אגודה שיתופית לחברה הינו רוב של 75% “בלבד” מחברי האגודה. חבר ועדה אחד אף הציע לפעול לחקיקה שתעגן את הכלל כי הרוב הדרוש לביצוע השינויים יהיה 51% מהחברים, ובלבד שיתקבל בשתי הצבעות נפרדות בהפרש של שלושה חודשים.

להשלמת התמונה יצוין עוד כי על פי תקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), התשל”ו – 1976, הרוב הדרוש לשינוי תקנון הינו לפחות  75% מהמצביעים באסיפה שנכחו בה לפחות שני שליש מכלל חברי האגודה. בתקנוני קיבוצים רבים נקבע רוב גדול יותר מהאמור ( 75% מכלל החברים או  60% מכלל החברים, לפי העניין). זאת ועוד, הוועדה הייתה גם מודעת למצב החוקי לפיו לפירוק אגודה שיתופית או הפיכתה לחברה די ברוב של 75% מכלל החברים.  במילים אחרות, אפילו במקרים קיצוניים אלה אין דרישה להסכמת כלל החברים. אותה נורמה תופסת, לדעת כלל חברי הוועדה, ביחס להנהגת השינויים מרחיקי הלכת המבחינים בין קיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש. עם זאת היו מאוחדים חברי הוועדה בדעה שבכל מקרה של דיון על שינוי בקיבוץ יש לשאוף כי ההליכים יתבצעו ככל הניתן בהסכמה רחבה – ראה סיכום המלצות הוועדה.

ו. הקמת הרחבה קהילתית

כפי שכבר צוין בהקשרים קודמים, נושא מרכזי נוסף שעמד על סדר היום הקיבוצי בתקופה זו של שינויים הוא שאלת ההרחבות הקהילתיות. מספר קיבוצים פילסו את הדרך בהקימם שכונות לתושבים על שטח הקיבוץ, בתוך או ליד אזור המגורים של חברי הקיבוץ. ניסיונות אלה מתבססים על החלטות מינהל מקרקעי ישראל לפיהן ניתן לבצע, בתנאים מסוימים הרחבה קהילתית מסוג זה בקיבוץ. קיבוצים רבים בחרו לבצע הרחבה קהילתית על מנת לחזק את אוכלוסייתם ולאפשר המשך הקיום של מערך שירותי הציבור שלהם.

מר איתן כליפה, מרכז המשק בקיבוץ הסוללים, שבו בוצעה הרחבה קהילתית רחבת היקף, הציג בפני הוועדה את החיים ביישוב כיום. הקיבוץ הקצה 115 מגרשים שאפשרו עד כה לקלוט 114 משפחות. בניית ההרחבה נעשתה באופן מרוכז ומתוכנן, ועם האיכלוס הוקמה אגודה להתיישבות קהילתית הכוללת את כל מתיישבי ההרחבה יחד עם חברי הקיבוץ. אגודה זו מנהלת ומפעילה את התחום המוניציפאלי והקהילתי.  האגודה פועלת באמצעות גופים משלה, כגון: אסיפת אגודה, ועד הנהלה, ועדת ביקורת, ועדות קליטה, ביטחון, איכות הסביבה, חינוך בגיל הרך ובחינוך המשלים, תרבות, ועוד. מצד שני, הקיבוץ ממשיך להתנהל על ידי אסיפת קיבוץ שתחתיה יש הנהלה כללית שאחראית על הדירקטוריונים של כל התאגידים העסקיים. כמו כן, גם לקיבוץ מערכת ועדות משלו, החל מוועדת ביקורת וועדת בנים ועד לוועדות למשאבי אנוש וטיפול בשיכון. האגודה להתיישבות הקהילתית מנהלת את היישוב מבחינה מוניציפאלית וקהילתית, לרבות הקשר למועצה האזורית והטיפול בתשתיות הציבוריות. יחד עם זאת, בקיבוץ דואגים לניהול העסקים הייחודיים של הקיבוץ – דאגה לחברים ולערבות הדדית, פנסיה, אחריות לחובות הקיבוץ ועוד. בין שתי האגודות מתקיימים הסכמים הנוגעים לנכסי הציבור של הקיבוץ, כגון: מועדון, ספרייה, גני ילדים או מגרשי ספורט העומדים גם לרשות תושבי ההרחבה. עם זאת, כל המקרקעין ביישוב וסביבותיו שייכים לקיבוץ, מלבד הרכיב של ההרחבה, ותושבי השכונה הם אך ורק בעלי הבתים שלהם. מצד שני, לחברי הקיבוץ, כפרטים, אין זכויות קניין אישיות (בקיבוץ סוללים עוד לא הונהג שיוך הדירות) אף כי לקיבוץ התנהלות נפרדת בכל הנוגע לאמצעי ייצור ותאגידים עסקיים. עם זאת, חברי הקיבוץ מודעים לכך שההרחבה מאפשרת ליישוב חיזוק דמוגרפי וקיום מגוון שירותים, כגון: גנים, בתי ילדים ופעילות נוער. בסך הכל, על 115 חברי קיבוץ בוגרים הצטרפו פי שניים בוגרים במסגרת ההרחבה, והודות לכך, אם קודם לכן  שבעים משפחות נשאו את כל נטל התשתיות, הביטחון, התרבות, והחינוך,  היום מתחלקים באותו נטל 185 משפחות.

כמו כן, ב- 1996 עבר הקיבוץ למודל רשת ביטחון לפיו אנשים אחראיים לעיקר פרנסתם באופן אינדיבידואלי (יחד עם הבטחת סל בסיסי לכל של שירותים ומשאבים). לפיכך, מבחינת אורח החיים היום-יומי נהיו חברי הקיבוץ דומים למדי לתושבי ההרחבה הקהילתית. עוד מחזקת תופעה זו העובדה שחיי התרבות – קיום חגים, טיולים, חוגים ועוד – משותפים לשתי האוכלוסיות וממומנים על ידי תקציב האגודה המשותפת.

בפני הוועדה הוצגה גם נקודת המבט של מר רני טריינין ומר אלון שוסטר, ראשי מועצות אזוריות (יואב ושער הנגב, בהתאמה). נציגים אלה הדגישו כי מזה מספר שנים קיבלו המועצות האזוריות במגזר הקיבוצי משנה חשיבות עם התגברות מעורבותן בחיי היישובים השוכנים בהן ביחס לתחומי חיים, כגון: חינוך, פיתוח תשתיות ורווחה. מאידך, ההחלשות הדמוגרפית של קיבוצים רבים גם החלישה את יכולת המועצות האזוריות – זו בעיה אקוטית במועצות אזוריות רבות בתקופה זו. על רקע זה טוענים ראשי המועצות כי ההרחבות בקיבוצים אשר התחילו בראשית שנות ה- 90 הן תופעה מבורכת המחזקת את יכולת האזור לקיים את תפקידיו. דוברים אלה גם הדגישו שבמקרים רבים ההרחבה הקהילתית גם פתחה בפני חברי הקיבוץ עצמם את האפשרות כי הם או בניהם יישארו בקיבוציהם במקום לעזוב ויעתיקו את מגוריהם אל מחוץ לאיזור.

במהלך הדיון בוועדה בסוגיה זו, צוין גם כי אחת הבעיות החייבות בפתרון עם הקמתן של הרחבות קהילתיות היא הבעיה המשפטית של זהות הוועדים – מוסדות האגודה להתיישבות קהילתית למול הוועד המקומי, האחראי מבחינה מוניציפלית על היישוב. קיימים קשיים משפטיים בסוגיה זו אשר יש לפותרם מול משרד הפנים, כשהמטרה היא לאפשר גם לתושבים קבועים שאינם חברי קיבוץ להשתלב בפעילות הציבורית ולזכות בגישה למוסדות ולשירותים המוניציפליים – כולל זכות הצבעה לוועד היישוב וייצוג בו.  מעבר לכך, יש  להסדיר סטטוטורית את חובת החברות באגודה להתיישבות הקהילתית של  שני סוגי האוכלוסייה. במישור אחר, מעניין לציין כי יכלה להיות בעיה בנוגע לבעלות על השטחים המוניציפליים שהם של הקיבוץ, אך אינם חסרי זיקה לאוכלוסייה הקבועה של ההרחבה הקהילתית. בעיה זו נפתרת באמצעות השכרת השטחים על ידי הקיבוץ לאגודה המוניציפלית.

נושא נוסף אשר יכול להיות אקוטי בסוגיית ההרחבות הקהילתיות הוא ההבדלים ברמת השירותים המוניציפליים והתשתיות בין שני חלקי היישוב. ההרחבה הינה שכונה חדשה אשר נבנתה מלכתחילה מתוך תכנון עדכני כדי “למשוך” תושבים. לכן, רמת התשתיות גבוהה יותר לעתים מאשר בחלק המאוכלס בחברי קיבוץ. אפשר להניח שהנכונות מצד חברי הקיבוץ לקבל הבדלים אלה איננה מובנת מאליה לאורך זמן. פירוש הדבר כי משימה חשובה של קיבוץ המקים הרחבה קהילתית היא לתכנן גם שדרוג של התשתיות שהוא מספק לחבריו, על מנת ליצור בסיס מאוזן לשיתוף פעולה בין שתי האוכלוסיות. הדברים מתקשרים לתמונה שנתקבלה על ידי מחקר שנערך לאחרונה ביד טבנקין ואשר הוצג בפני הוועדה על ידי ד”ר מנחם טופל. מחקר זה ביקש לבחון את ההשלכות החברתיות של ההרחבות בקיבוצים. נמצאו שתי גישות בסיסיות בקיבוצים לנושא הקמת הרחבות. הראשונה מבקשת להרחיק אותה עד כמה שאפשר מתחום ריכוז אוכלוסיית החברים, ולהפנות אותה לשירותים המסופקים על ידי המועצה האזורית, והשנייה לשלב עד כמה שניתן את השכונה החדשה בתוך היישוב, ולקשור אותה למערך השירותים שלו. רק במקרה האחרון נוטה אוכלוסיית השכונה החדשה להשתלב במרקם החיים החברתיים של הקיבוץ. לאור זאת ביקשו חלק מחברי הוועדה להביע את החשש כי הרחבה קהילתית מחד, ושמירה על מרקם ואופי החיים בקיבוץ מאידך, אינן מטרות שעולות בקנה אחד, וכי יש בסימביוזה הדמוגרפית כדי להמיס את ייחודם של החיים הקיבוציים. בפועל, השגות אלו מחייבות את מתכנני ההרחבות הקהילתיות לשקוד על הגדרת קווים זהירים שיאפשרו להגיע להישגים, עד כמה שניתן, בשני המישורים – לעודד את החיזוק הדמוגרפי ולשמור על חיי קיבוץ ייחודיים.

ז. סכסוכים בקיבוץ ויישובם

תהליכי השינוי, יש  להדגיש, אינם נתפסים כתופעה מבורכת על ידי הכל, אפילו לא בקיבוצים ששם אומצו ברוב גורף. לוועדה הגיעו פניות שונות מהציבור, המעידות על קיום תחושות קיפוח בקרב מספר חברי קיבוץ על רקע תהליכי השינוי בקיבוציהם וההתייחסות של מוסדות הקיבוץ לזכויותיהם. כמו כן, הועלו טענות בדבר החלטות לא צודקות המושפעות על ידי קבוצות לחץ למיניהן בקיבוץ. בחלק מהפניות אף הועלו טענות בדבר העדר היכולת להילחם בקיבוץ באמצעים משפטיים, בין מפני שהקיבוץ הערים קשיים על האפשרות הזאת, או בין בהעדר יכולת כלכלית לייצוג משפטי הולם. וזאת כאשר הקיבוץ עצמו מממן מכספי הכלל עורכי דין נגד תביעות חברי קיבוץ. כל אלה אינם חדשים לכשעצמם, אולם תהליכי השינוי המתבצעים בקיבוצים בעת הזאת, תוך קביעת דפוסים כגון חלוקת שכר דיפרנציאלי וחלוקת נכסים, הינם קרקע פוריה במיוחד להגברת מוקדי חיכוכים בין החבר לקיבוץ. לפי המצב המשפטי דהיום, כפי שהוצג בפני הוועדה, אם נקבעה הוראה מפורשת בתקנון הקיבוץ, עומדת בפני החבר (והקיבוץ), בחירה באחת מבין האפשרויות הבאות ליישוב סכסוכים: (1) בוררות אצל בורר המתמנה על ידי רשם האגודות השיתופיות וערעור בפניו; (2) בוררות במוסד לפישור וגישור בתנועה הקיבוצית וערעור לבית המשפט בעילות לאכיפת או ביטול פסק בוררות. אולם דפוסים אלה זמינים רק בקיבוצים שתקנונם מסדיר את נושא יישוב סכסוכים – שהם כ- 20% מהקיבוצים. בשאר הקיבוצים, ניתן לפנות להליך של בוררות רק בהסכמת שני הצדדים. המידע שהגיע לוועדה אינו מאושש כי הסדרים אלה מספקים. צוין בפני הוועדה כי מרבית התיקים בבוררות נגמרים בפשרות כאשר בבוררות אצל רשם האגודות השיתופיות מיוצג רק הקיבוץ על ידי עורך דין. מאידך, בבוררות במוסדות התנועה – אין ייצוג משפטי כלל לאף אחד מן הצדדים.

במצב עניינים מעורפל זה מצאה הוועדה לנכון לסכם את דעתה במספר המלצות. היא ממליצה בעיקר על הקמת מנגנונים של יישוב סכסוכים הוגן ושוויוני. מנגנונים אלה יבטיחו כי הקיבוץ לא יערים קשיים על בירור סכסוכו של חבר הקיבוץ מול הקיבוץ, וכי חבר הקיבוץ לא יופלה כלפי הקיבוץ מבחינת ייצוגו המשפטי.

ח. תופעה יוצאת דופן: קיבוץ עירוני

תשומת הלב של הוועדה הופנתה גם לתופעה חדשה יחסית מבחינת צורות החיים הקיבוציות – “הקיבוץ העירוני”. תופעה זו מתייחסת כיום ל- 5 קבוצות בעלות אורח חיים יציב ורציף ולעוד כ- 40 קבוצות בעלות אופי ,ארעי יותר המכונות בפי חבריהן “קומונות”. תופעה זו – המוערכת בצורה חיובית מאוד על ידי חברי הוועדה – מתבטאת בקיומה של קבוצת פרטים ומשפחות המנהלת אורח חיים שיתופי בתוך עיר, ותוך מעורבות חברתית בקרב תושבי העיר. הוועדה רואה עניין בגיבוש סיווג מיוחד לקיבוץ העירוני המכיר בייחודו ומעורבותו החברתית. סיווג זה יתווסף לשני הסיווגים  – “קיבוץ שיתופי” ו”קיבוץ מתחדש”, עליהם המליצה הוועדה.

בדיון של הוועדה הייתה התייחסות רק לאותן חמש קבוצות המזהות עצמן כ”קיבוצים עירוניים”. על פי דיווחים מכלי ראשון, קיבוצים עירוניים מצויים בערי פריפריה בעיקר (שדרות, בית שמש ועוד) וחבריהם רואים את יעדם במעורבות בקרב תושבי העיר – בעיקר בתחומי החינוך. מבחינת הסיווג המשפטי הפורמלי, סיווג רשם האגודות השיתופיות את הקיבוץ העירוני כקיבוץ, בעקבות ההכרה לה הוא זוכה מטעם התנועות הקיבוציות, למרות שלא מתקיימים בו היסודות של “יישוב נפרד”  ו”אגודה להתיישבות”. ד”ר אהוד מנור מהקיבוץ העירוני תמוז, שהיה אחד מהקיבוצים העירוניים הראשונים (יחד עם קיבוץ מגוון), הציג בפני הוועדה את הסוגיה והבעיות שבהן נתקל תמוז לכל אורך דרכו. הקבוצה נוסדה ב- 1987 ונרשמה כאגודה שיתופית. בתחילה חשה הקבוצה עוינות מצד התנועה הקיבוצית, אך לאחרונה שונה היחס, וכיום נעזרים חברי הקיבוץ העירוני בשירותיה. הקבוצה עיצבה בינתיים לעצמה את דרכי חייה, כאשר הרכוש משותף לחברי הקבוצה, והמשכורות שהם מרוויחים בעבודתם בעיר מועברות לקופה משותפת. הבעיה המהותית ביותר שבה נתקלה הקבוצה הייתה רכישת הדירות בעיר, כאשר לא יכלו לזכות, במגזר עירוני, במשכנתא משותפת לכלל הקבוצה, כמתחייב מהגדרתה העצמית כקיבוץ. לעניין זה, מצאו חברי הקבוצה נוסחה לפיה נלקחו משכנתאות לדיור על ידי החברים באופן אינדיבידואלי, אך הם עצמם מתגוררים בדירות שונות מאלה הרשומות על שמם. כך יכלו חברי הקבוצה לארגן את חייהם הקולקטיביים לפי רצונם. בנוסף להשתייכות לתנועה הקיבוצית, מקיימים הקיבוצים העירוניים גם קשר לא פורמלי בינם לבין עצמם על מנת לדון בבעיות משותפות.

באופן דומה לאמור לגבי  שני הסיווגים החדשים האחרים עליהם ממליצה הוועדה – קיבוץ שיתופי וקיבוץ מתחדש, ייכלל גם הקיבוץ העירוני בהוראה האופרטיבית לפיה מקום שהרשם סיווג אגודה שיתופית כ”קיבוץ עירוני” יראו אותה כקיבוץ, מקום שהדבר מתאים בנסיבות העניין (בכפוף לסייגים האמורים לעניין זה לגבי קיבוץ שיתופי וקיבוץ מתחדש). יחד עם זאת, יצוין לעניין מינהל מקרקעי ישראל, כי מטבע הדברים, התייחסותו לקיבוץ העירוני, המהווה חלק מיישוב עירוני, תהיה שונה מהתייחסותו ליישוב חקלאי.

ט. נושאים להמשך טיפול

לוועדה הוקצבו ששה חודשים לעבודתה. הוועדה נדרשה לפרק זמן ארוך יותר. ואולם, גם בפרק זמן זה לא עלה בידה, מפאת מורכבות הנושאים ומנדט הוועדה, לטפל בכל הסוגיות העולות בנושא הקיבוצים. עם זאת, בנושאים מסוימים שעלו בוועדה רואה הוועדה לנכון להמליץ כי אלו יטופלו בהמשך – ראה סיכום המלצות 11 ו- 12. אולם נושא אחד מחייב תשומת לב מיוחדת ודחופה למדי דווקא כעת, עם ראשית מלאכת הסיווג הצפויה עם פרסום דו”ח זה, והוא הטיפול באותם קיבוצים המבקשים לפרוש בכלל מהתנועה הקיבוצית ולהיות לישובים מסוגים אחרים (כפר שיתופי, ישוב קהילתי או מושב). כפי שעולה מדו”ח הועדה, מצבם הקשה של קיבוצים רבים לא יאפשר לחלקם להמשיך ולהתקיים כקיבוצים. לכן על המוסדות המתאימים, בתנאים נאותים, לאפשר את המעבר לצורות חיים אחרות. מעבר זה, עשוי להביא לפתרון הוגן וראוי למצוקת חברי הקיבוצים, ובכלל זה אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, תוך הבטחת האינטרס של המדינה בקיום, ההתיישבות היהודית בתחומי מדינת ישראל, חיזוקה וצמיחתה.

3. התפתחות ופרספקטיבות

השינויים מרחיקי הלכת שהקיבוץ מעיד עליהם מאז מחצית שנות השמונים, ואשר עליהם נתנה הוועדה את הדעת בהמלצותיה, לא צמחו  יש מאין. כמו בתקופת לידתו של הקיבוץ, לפני כמעט מאה שנה, גם היום מוסבר העידן החדש בהתפתחותו כמפגש של נסיבות חומריות ופוליטיות מזה, ושל תפיסות ושאיפות של פרטים וקבוצות מזה. לקראת סיום דו”ח זה, מן הראוי למקם את השאלות הנוקבות שהוא עוסק בהן ברקע הרחב יותר של ההתפתחות בשנים האחרונות. ההתבוננות רחבת היריעה תאפשר לעמוד גם על פשר  התופעות שנידונו לעתיד הקיבוץ, ומהן הפרספקטיבות שהן מציבות בפניו. לפיכך, דיון זה יתחלק להתייחסות למשבר השינויים, על נסיבותיו המיוחדות, שהחל מאמצע שנות השמונים (א), הנתונים הכלכליים והדמוגרפיים המאפיינים כיום את המגזר הקיבוצי (ב), מסלולי שינוי במגזר הקיבוצי (ג), המציאות הציבורית והמשפטית שבה מצוי הקיבוץ (ד), ולבסוף כאמור, הפרספקטיבות שבפני הקיבוצים בעידן זה של שינויים (ה).

א. משבר השנויים

המשבר הכלכלי שפרץ בארץ באמצע שנות השמונים גרם בקיבוצים רבים להידרדרות פתאומית ובלתי צפויה, כאשר החוב שלהם לבנקים ולנושים אחרים גדל מאד בתוך זמן קצר ביותר. בעקבות זאת, קיבוצים נדרשו לעמוד בהסדר פרטני מול הבנקים, בוטלו הערבויות ההדדיות בין הקיבוצים, והתנועות לא יכלו עוד לעסוק בפעילות כלכלית – מה שגם החליש את סמכותן ותפקודן. על רקע זה חלה גם התדרדרות הדרגתית במצב הדמוגרפי, עם עזיבת רבים מבין בני ובנות הקיבוץ. כל אלה פגעו קשות  במעמד הקיבוץ בחברה ובכוח המשיכה שלו בקרב בוגרי תנועות הנוער והאוכלוסייה הישראלית בכלל. במסגרת מה שייקרא “הסדר הקיבוצים”, התייחסו המוסדות הממלכתיים אל כל קיבוץ בפני עצמו, ללא העטיפה המגנה של התנועות (אף כי הללו עשו מאמצים רבים לטפח גורמי הכוונה וסיוע). ההסדר היה כרוך במחיקת חלק מחובות הקיבוצים, אך תכליתו היתה להבריא את המגזר הקיבוצי ולהביאו למסלול של צמיחה. שותפים היו  לא רק הבנקים, אלא גם הממשלה. זו הייתה החלטה מדינית שמקורה במדיניות שאותה קבעה הממשלה. משבר מקיף זה גרם בקיבוצים רבים לתחושה ש”יש לשנות דברים”. גורם שהאיץ תחושה זו הוא שבחלק מהקיבוצים לא הועיל ההסדר, וחברים רבים הרגישו כי מחיקת חובות לא תוכל לחלץ את משקיהם מהמצב הקשה בו היו נתונים. עם זאת, לא כל הקיבוצים נקלעו למשבר כה חריף, וכן לא כל קיבוץ ביקש לחולל שינויים מרחיקי לכת באותה המידה כדי להתמודד עם קשייו. יש קיבוצים שצלחו את המשבר הכלכלי בשלום, תוך שהם דבקים במודלים ובהסדרים קיימים, ופונים למוטיבציה של החברים להירתם למשימות הקולקטיביות ביתר שאת.

אולם בקיבוצים רבים – שהפכו עד מהרה לרוב מכריע בתנועה, המודעות החריפה לכך שאחרי יותר מתשעים שנה מאז הוקמה הקבוצה הראשונה, עדיין עומדים קיבוצים רבים בפני בעיות קיום אקוטיות, עוררה רבים להציע צעדים חדשים, שהיו בחזקת “שחיטת פרות קדושות”. בין המקרים הראשונים של שינויים מרחיקי לכת בקיבוצים היה מקרה בית אורן (באמצע שנות השמונים) אשר ריכז את תשומת הלב של חברים וחברות בכל קיבוצי הארץ. המשבר שפקד קיבוץ זה עם עזיבה של מספר גדול של חברים – בעיקר משכבת הביניים ומקרב הצעירים,  גרם לכך שהקיבוץ כמעט וננטש מכל יושביו, ועמד תוך זמן קצר על סף פירוק ופינוי. באותה עת עמדה התנועה חסרת אונים ובלתי מסוגלת להושיט עזרה ממשית. בנסיבות אלה, הסכים התק”ם לכך שקבוצה של משפחות צעירות תצטרף לקיבוץ ותנהיג הסדרים חדשים כראות עיניה. מקצת מהחברים הוותיקים החליטו להצטרף לקבוצה החדשה – אחרים העדיפו לעזוב לעיר, לקיבוצים אחרים או אף לפרוש לבתי אבות. הודות לתהליך זה – כואב ככל שהיה,  שרד קיבוץ בית אורן, והפרשה הייתה לסמל של תפנית ברחבי התנועה בקרב קיבוצים רבים. התפנית הייתה בכך שתנועת התק”ם הסכימה, בפעם הראשונה ולמען שמירה על קיומו של יישוב קיבוצי לכך שחברים יקבלו מנדט לחולל שנויים עקרוניים במודל הקיבוצי המקובל. הייתה כאן מעין לגיטימציה כלל-תנועתית לפלורליזם אשר עודד רבים אחרים להעלות תביעות משלהם לשינויים מרחיקי לכת.

ואמנם, על רקע הקשיים הכלכליים וכן ההשגות האידיאולוגיות אשר נשמעו כעת בקול רם ובלשון ברורה החלו לצוץ בקיבוצים נוספים  אין ספור הצעות לשינוי שנגעו בכל שטחי החיים. דומה היה כי מתקיימת תחרות בין המציעים על תואר ה”מהפכני”. בעשרות קיבוצים התקיימו אספות רבות של חברי היישוב, הוקמו ועדות “לשינוי”, וגובשו דפוסים אשר החלו להיות מיושמים. ככלל, אף כי כל אחד היה ער למה שהתרחש בקיבוצים אחרים, בקשו לרוב חברי כל קיבוץ וקיבוץ לעסוק בתהליכי השינוי ללא התערבות התנועה או כל גורם מפקח אחר.

אפשר לברור את שלל השינויים שהתרחשו על פי מספר קווי היכר מרכזיים. קו היכר אחד מתייחס לשינויים במערכת הניהולית-משקית. המודל שהיה מקובל עד עתה, של צוותי עובדים לענפים שונים בפיקוד מרכז ענף ובפיקוח כללי של מרכז המשק, מוחלף במקרים רבים במודל מורכב והיררכי יותר המוגדר על פי תפקודים פונקציונליים. הנטייה (האופיינית במיוחד למפעלי התעשייה שהם כעת ענפי הקיבוץ העיקריים במקרים רבים) היא להעמיד בראש המערכות אנשי ניהול מקצועיים – חברי קיבוץ או שכירים,  המונחים על ידי מועצות מנהלים. הענפים למיניהם, ובמיוחד המפעלים, מופרדים ניהולית וכלכלית ממוסדות הקהילה. הרחבת העיקרון, הטמון בכיוון זה של שינוי, הוא הפיכת כל תחום, או כמעט כל תחום, של פעילות, למרכז רווחים, על ידי ייעול פנימי ויצירת שוק לקוחות,  פנים-קיבוצי וחוץ-קיבוצי. מתוך פרספקטיבה זו, במקרים מסוימים אף הנהיגו קיבוצים  את העיקרון של חלוקת מניות המתייחסות לנכסי ייצור שונים, לחברי הקיבוץ (“שיוך אמצעי ייצור”).

קו היכר נוסף של שינויים קשור לניהול הזירה הציבורית, כאשר האסיפה הכללית, שהייתה מוסד אופייני וייחודי לקיבוץ, הולכת ומאבדת את משקלה לטובת “מועצת קיבוץ” ייצוגית ומצומצמת. כן בקיבוצים רבים, ועדות הקיבוץ השונות נבנו מחדש תוך הדגשת אפיקיהן המקצועיים והספציפיים – בניגוד להגדרות קודמות שהדגישו את תפקידן הכלל-חברתי. במקביל, הולך ומתרחב תחום החיים הפרטיים והמשפחתיים. נושאים רבים שהיו בפיקוח ישיר של מוסדות הקולקטיב מועברים לאחריות האינדיבידואלית, ובתחומים שונים נעשית פעולת מיסוד בתקנון המגדירה את זכויות החבר וחובותיו, ומרחיבה בצורה זו את האוטונומיה של הפרט והמשפחה כלפי הגופים הקולקטיביים. כך, תקציבים ציבוריים עוברים לתקצוב אישי. בהמשך לכך, קיבוצים רבים מבקשים להנהיג זכויות קניין לחברים ולשייך להם את דירותיהם (מה שקרוי בפיהם “שיוך דירות”). כמו כן, ישנם גם קיבוצים שמנהיגים שיוך אמצעי ייצור לחבריהם ופירושו, כמו בעניין שיוך הדירות, הרחבה ניכרת של זכויות הקניין של חברי הקיבוץ מתוך נכסי הקולקטיב – כלומר ההכרה בזכות החבר להיות בעל רכוש פרטי.

כמו כן, בקיבוצים לא מעטים הוחלט להטיל את האחריות להתפרנסות על החבר,  ולהנהיג הסדר לפיו חברים מקבלים מהקיבוץ תקציב אשר משקף את ההערכה ל”תרומתו” לקולקטיב – מה שהיום מקובל כבר לכנות “שכר דיפרנציאלי”. דפוס זה פירושו כי שכרו של מי שעובד ומקבל שכר בחוץ מגיע קודם כל לקופת הקיבוץ, כפי שמגיעות אליה כל ההכנסות של הקיבוץ וחבריו, ומהקופה מקבל כל חבר על פי נורמה שנקבעה מראש, אשר מביאה בחשבון את העמדה והתפקיד בעבודה ולעתים גם התפוקה – מידת הרווחיות של עיסוק החבר – מזה, וקריטריונים שיוכיים אישיים, כגון: גיל וותק מזה. הפערים בין השכר הקיבוצי של החברים יכול להגיע מ- 1 ל- 4 או 5, ואין כאן “כלל ברזל” החוסם את הקיבוץ בפני אפשרות לקבוע פערים גדולים יותר. מכל מקום, במציאות חדשה זו  השלימו גם חלק גדול מהקיבוצים עם זכות החבר להשתמש ללא הגבלות נורמטיביות בכספים שמקורם ברכוש אישי או משפחתי שמקורו מחוץ לקיבוץ.

קטגוריה אחרת של שינויים מתייחסת לנושא יחסי הקיבוץ וסביבתו החיצונית. בקיבוץ של שנות הששים או השבעים – וכל שכן בשנים קודמות – היה ברור לכל שהקיבוץ מהווה מסגרת חיים שונה מאוד מסביבתו הלא-קיבוצית. בכך הייתה מוצדקת העובדה שהקיבוצים, במישור התנועתי והאזורי, מטפחים מוסדות על-ישוביים שהם ביטוי לייחודם החברתי והתרבותי – מבתי ספר ומוסדות חינוך אחרים ועד למסגרות לפעילות כלכלית רחבה או לחברות בנייה. כיום, והדבר נכון מאז שנות השמונים, ניכרת נטייה ל”הורדת גדרות” בין הקיבוץ לסביבתו הלא-קיבוצית. אנו עדים להתבטלות מוסדות קיבוציים ייחודיים לטובת הזדקקות למסגרות לא קיבוציות: קיבוצים לא נרתעים למשל לשלוח את ילדיהם לבתי ספר לא-קיבוציים או לפתוח מסגרות קיבוציות ללקוחות לא-קיבוציים – מבתי ילדים וחדרי אוכל ועד להצעות למגורים לתושבים שאינם חברים.

יש שוב להדגיש כעת שלא כל שינוי שאומץ על ידי קיבוץ זה או אחר הינו בעל משמעות שווה. יש אפשרות לראות חלק מהשינויים כשינויי התייעלות אשר פוגעים בצורה מוגבלת, אם בכלל, בקווי ההיכר של הקיבוץ ה”קלאסי” (כגון: חיזוק סמכויות מרכזי ענפי העבודה השונים, מינוי מועצת דירקטורים למפעלי תעשיה או העסקת אנשים מבחוץ בתפקידים בכירים בתעשייה או אף בניהול הקהילה). אין להקל ראש בחידוש שבהנהגת דפוסים מעין אלה ביחס למצב העניינים בעבר, אולם גם קשה לתארם כ”שחיטת פרות קדושות”. והראיה לכך היא שגם קיבוצים המבקשים להבליט את דבקותם בערכים שיתופיים עשויים לאמצם. קיבוצים אלה – כ- 25% מהקיבוצים – בקשו ליצור הבחנה בין מה שהם רואים כשינויים “בתוך המסגרת הקיבוצית” לבין שינויים של “המסגרת” – ואלה הקיבוצים המכנים עצמם “קיבוצים שיתופיים”. ככלל, קיבוצים אלה אינם דוחים שינויים, אלא את אלה שהם תופסים כחורגים מהיסודות האידיאולוגיים של הקיבוץ, כפי שהתמסדו בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה.

לעומת זאת, מה שמכונה כעת “קיבוץ מתחדש” הוא קיבוץ שיכול להיות שונה מאוד בהסדריו הפנימיים מקיבוץ מתחדש אחר. המשותף לכולם הוא שנזנחו חלק מהעקרונות המרכזיים של הקיבוץ הקלאסי, כגון: שמירה על ניהול קולקטיבי של המשק, על שליטה קולקטיבית על משאבי ייצור, על שוויון בתחום החלוקה, על מרחק תרבותי וחברתי מהסביבה הלא-קיבוצית ועוד. קיבוצים מתחדשים מסוימים נוטים להדגיש יותר שינויים מרחיקי לכת בתחום הניהול המשקי, אחרים בהרחבת האוטונומיה של הפרט והמשפחה ועוד, אחרים בפנייתם אל הסביבה החיצונית. קיבוצים רבים מאמצים שינויים בכל שלושת הכיוונים, אך על פי “מינון שונה” ביחס לכל כיוון וכיוון.

זו המציאות המורכבת שבה נדרשה הוועדה להעמיק בשאלת זהותו של הקיבוץ בעת הזאת. בעוד שנקודת הזינוק של תהליך ההשתנות של הקיבוץ והיפרדותם של חלק גדול של הקיבוצים מהדגם ה”קלאסי” ברורה –ברורה פחות הנקודה אליה הם חותרים והיכן ייעצרו, אם ייעצרו.

ב. נתונים כלליים, כלכליים ודמוגרפיים

כדי לבחון את השאלה הבסיסית “מהו קיבוץ?” היום, נדרשה הוועדה ללמוד על המציאות הקיימת ברחבי התנועה הקיבוצית. מהנתונים שהוצגו בפני הוועדה עולה כי מצבם הכלכלי של מרבית הקיבוצים קשה ביותר. כ- 60% מהקיבוצים הינם חדלי פירעון למעשה.  עד היום נמחקו במסגרת הסדרי הקיבוצים כ- 15 מיליארד ש”ח, אך נשאר חוב של כ- 40 מיליון ש”ח בממוצע לקיבוץ. גם לאחר מחיקת החובות כ- 80% מהקיבוצים אינם יכולים לעמוד בנטל החזר החובות הנובע מהסדר הקיבוצים, וכרבע מיישובי הפריפריה מתמודדים מבחינה זו עם מצב קשה במיוחד[6]. יתרה מכך, בחלק מן הקיבוצים הקשיים הכלכליים מתבטאים בהפסד תפעולי שוטף, גם כאשר מנטרלים את הוצאות המימון. הלוח להלן ממחיש את מצבם הכלכלי של הקיבוצים ואת החובות הכספיים שלהם[7]:

*בהנחה של שימוש ב- 35% הכנסה; יש לשים לב כי החבר הממוצע הוא בן כ- 50. כדי לעמוד בהחזר החובות, נדרשת הפרשה של 35% הכנסה במשך יותר שנים מאשר נותרו לו לעבוד.

**בהנחה של שימוש ב- 100% הכנסה.

בנוסף לחובות ולהפסדים התפעוליים, הוצגו בפני הוועדה נתונים לפיהם פוטנציאל החוב המצרפי לחברים בתנועה הקיבוצית (בין היתר, עבור דמי עזיבה וגמלה) הוא מעל ל- 20 מיליארד ש”ח. דירות המגורים אם יועברו לבעלות החברים וקרנות פנסיה אישיות, מורידות את החוב המצרפי לחברים לסך של כ- 7 מיליארד ש”ח (בהערכה).

בניתוח מצבם הכלכלי הקשה של הקיבוצים, הצביעו בפני הוועדה על מספר גורמים עיקריים:

1.ירידה ברווחיות החקלאות ובמספר המועסקים בה, תוך מעבר ממשק מתוכנן ומשטר מכסות למשק תחרותי;

2.ירידה מתמשכת ברווחיות התעשייה המסורתית;

3.העדר התייעלות וצמצום תרומת החבר בעבודה;

4.הגדלת הפער בין הפריפריה למרכז במונחי שכר, תעסוקה וביטחון,כאשר מרבית הקיבוצים שוכנים בפריפריה.

המצב הדמוגרפי של המגזר הקיבוצי מתאפיין גם הוא בקשיים חמורים. הגיל הממוצע בקיבוצים עולה מדי שנה – הממוצע ב- 2003 הינו גיל 53. כמו כן, מספר הלידות בקיבוצים פוחת מדי שנה יחד עם גידול מספר העוזבים – במיוחד בקרב בני ובנות הקיבוץ (ראה לוחות 2 ו – 3).

*לפי אברהם פווין, התנועה הקיבוצית – מידע ומספרים 2002, יד טבנקין, ע’ 13

נספח ג’ מציג נתונים גיאוגרפיים ודמוגרפיים נוספים אשר תומכים כולם באותה מסקנה, והיא שמצבו של המגזר הקיבוצי בכללו נתון לקשיים חמורים – אף כי קיבוצים מסוימים מסוגלים יותר מאחרים להתמודד עם קשייהם. קושי זה גורם לכך שקיבוצים רבים ביקשו למצוא מודלים חדשים שיובילו להבראה ואף לחיזוק ממש. אולם לא כל הקיבוצים אמצו תפיסה זו ובאותה המידה.

ג. מסלולי שינוי

התמונה שצוירה לעיל בוודאי שאינה ממצה את  מכלול הנסיבות שמסבירות מדוע חברים רבים בתנועה הקיבוצית ביקשו לחולל שינויים בדפוסי החיים שלהם. אולם יש בדברים כדי לשפוך אור על תהליך השינויים שהתרחש במרבית הקיבוצים. תהליך זה הועלה בפני הוועדה, בכתב ובעל פה, באמצעות הצגת מודלים שונים של שינויים בקיבוצים. כאן נסתפק בהצגה מקוצרת של מספר מודלים, כדי להשתכנע ברב-הגוניות המאפיינת את המציאות הקיבוצית של היום. את הדוגמאות הללו ניתן לחלק לשלוש קטגוריות רחבות על יסוד העיקרון של “קירבה יחסית”: (א) הקטגוריה הראשונה מאגדת את הקיבוצים השיתופיים הדבקים עד היום בעקרונות שהיו מקובלים על הכל עד לפני שניים-שלושה עשורים; (ב) בקטגוריה השנייה נמצאים קיבוצים המייצגים תפניות ממשיות באורח החיים הקיבוצי, היכולות לכלול שכר דיפרנציאלי ושיוך דירות למשפחות האינדיבידואליות; (ג) בקטגוריה השלישית אנו מוצאים מודלים שבהם ההתרחקות מעקרונות היסוד מתממשת  עד כדי שיוך נכסי ייצור לחברים. בכל אחת מהקטגוריות נמצא גוון בפני עצמו, ובמיוחד תשפיע על השוני בין קיבוצים המידה שבה הם מבקשים לקלוט בתוך “גדר הקיבוץ” אוכלוסייה חיצונית (“הרחבה קהילתית” או  “תושבים שאינם חברי קיבוץ”). אולם עם כל מגבלותיה, קטגוריזציה זו יש בה כדי להאיר את מרחב השונות הקיימת  במגזר הקיבוצי של היום. כן, מתוך זהירות ורצון למנוע אי נוחות לחברי קיבוץ כלשהו על ידי הצגתו הסכמטית כאן, סומל כל קיבוץ על מנת לשמור על אלמוניותו.

(1) קיבוצים אשר לא הנהיגו  שינויים

(א) בקיבוץ אלף-אחד לא בוצעו שינויים מבניים מרחיקי לכת מהסוג שתואר לעיל (שכר דיפרנציאלי, שיוך דירות או שיוך אמצעי ייצור). לעומת זאת, בוצעה התייעלות ללא הפרטת שירותים וכן צמצום הוצאות. במסגרת ההתייעלות, הושם דגש על המבנה הארגוני של ההנהלה וטיפול בכוח אדם. יש כיום משקל רב יותר לעובדי חוץ מאשר בעבר הן מבחינת מספרם והן מבחינת רמת ההשתכרות שלהם. המזכירות היא נקודת המפגש בין הצד הכלכלי והצד החברתי – בין עסק וקהילה. נעשה ניסיון שלא להפריד בין עסק לקהילה, אלא בין תהליכי ייצור – מפעלים, מכבסה, רפת ועוד – לבין שירותים – חדר אוכל, מערכת חינוך (שכוללת רק את ילדי הקיבוץ), מערכת בריאות ועוד. כנראה כתוצאה מהאמור שופר מצבו הכלכלי של הקיבוץ בצורה משמעותית כאשר מבחינה דמוגרפית  כ- 38% מבני המשק חוזרים להתגורר בו לאורך  השנים .

(ב) קיבוץ אלף-שתיים מסר בכתב לוועדה שגם הוא נמנע מלבצע שינויים מבניים מרחיקי לכת ומתרכז, במקום זאת, בהגדלת אוכלוסיית החברים שלו, הגדלת השתתפות החברים בכוח העבודה, העצמת הניהול העסקי של כל הענפים כולל ענפי השירות לקיבוץ, תוך חיזוק המסגרות שנמצאו מתפקדות כראוי – חינוך, תרבות וכו’.

(ג) קיבוץ אלף-שלוש לא ביצע כל שינוי באורחות חייו השיתופיים. החיים ממשיכים להתנהל כבעבר, וחברי הקיבוץ אינם מרגישים כל שינוי בחיי היום יום. השינוי החשוב היחיד שהונהג בקיבוץ זה הוא בטיפול בנכסי הקיבוץ במקרה של פירוק הקיבוץ. על פי ההסדר שהתקבל בקיבוץ, במקרה זה יועברו נכסי הקיבוץ לתאגיד של החברים, וזכויות החברים בתאגיד זה ייקבעו בעיקר על פי מרכיב הוותק.

(2) קיבוצים אשר הנהיגו שכר דיפרנציאלי ושיוך דירות

(א) לעומת הדוגמאות הקודמות, קיבוץ בית-אחת עמד בפני לחץ חזק מאוד מצד חבריו להנהיג שינויים משמעותיים יותר. הלחץ בא בעיקר משכבת  גילאי הביניים (להבדיל משכבת הוותיקים ושכבת הצעירים) בעקבות מצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ ודרישות הנושים. ההחלטה על השינויים עברה ברוב של יותר מ- 80% באסיפת הקיבוץ. בעקבות השינויים החלה התייעלות משמעותית בענפי הקיבוץ ובמפעל, כאשר חברי קיבוץ רבים הועברו למקומות עבודה חדשים או יצאו לעבוד בחוץ. מוסר העבודה ורמת השירות השתפרו בצורה משמעותית, ונמדד גידול חד בהכנסות מעבודה. בלב השנויים בקיבוץ הייתה הנהגת שכר דיפרנציאלי בפערים של עד 1:3 בין חבר לחבר, וכל חבר מנהל את ענייניו הכלכליים בדרך שהוא מוצא לנכון, לרבות בדרך של הקמת עסק עצמאי. כמו כן, מרבית השירותים בקיבוץ הופרטו, למעט חדר האוכל שפתוח מדי יום לארוחת צהריים וכן לארוחת ערב ביום שישי. החברים משלמים מכיסם את עלות הארוחות וכן תוספת של 10 ש”ח לחודש על מנת לשמור על חדר האוכל פתוח.

זאת ועוד, בקהילה הונהגו שני סוגי מיסים: האחד, מס בצורה של סכום קבוע למימון סל של שירותים שהוחלט להפעילם בצורה משותפת, כגון: מרפאה; השני, מס פרוגרסיבי שנועד לממן תקציב שיבטיח  קיום הוגן לכל. תקציב זה מהווה מנגנון להשלמת הכנסה לחברים שהכנסתם אינה מאפשרת קיום משפחה. בהתאם לזכאות שנקבעה בתקנון מובטלים (היו שניים בקיבוץ בעת שהמודל דווח לוועדה) מקבלים מהקהילה תקציב בגובה דמי אבטלה אשר ממומן על ידי החברים. כמו כן פועלת גם קרן לעזרה הדדית באופן עצמאי ממוסדות הקיבוץ, אשר מעניקה עזרה מיוחדת במקרים יוצאי דופן – כגון הוצאות רפואיות או משפטיות. בנוסף לכל אלה, קיבוץ גם החליט על הרחבה קהילתית הנמצאת בשלב התכנון וההקמה. הקיבוץ מתכנן גם להתחיל בקרוב בהליך של שיוך דירות על מנת להגדיל את הביטחון האישי של החבר ולעודד בני קיבוץ לשוב ולהתיישב במקום. יצוין כי לקיבוץ גירעון אקטוארי גדול מאוד מבחינת הפנסיה לחברים, שהחלה להיצבר רק לאחרונה.

(ב) בקיבוץ בית-שתיים נבעו השינויים ממחלוקות חברתיות וכן מקשיים כלכליים. יוזמי השינויים זכו כאן לתמיכה של כ- 90% מכלל החברים. עם זאת, בתחילת דרכו של ההליך התגלעו עימותים רבים, בעיקר ביחס לגובה השכר שייקבע. כיום, כעבור מספר שנים מתחילת ביצוע השינויים, החברים מצביעים על שביעות רצון מהשינויים, תחושה של חירות אישית והעלאת רמת התועלת לכל חבר וחבר.  מהבחינה הכלכלית, השינויים יצרו שינוי דרמטי ומבחינה דמוגרפית נעצרה עזיבת משפחות. לאחרונה אף הצטרפו  כ- 13 משפחות צעירות לקיבוץ. גם מהבחינה החברתית, נוצרה אמנה חברתית חדשה המחזקת את הסולידריות בין הקבוצות השונות בקיבוץ, וניכרת מגמה של מעורבות גדולה יותר מבעבר בחיי הציבור. המודל שיושם בקיבוץ זה הינו מודל של הפרטת שירותים ושכר דיפרנציאלי תוך הפרשת מס פרוגרסיבי ליצירת רשת ביטחון וקרן לעזרה הדדית (בדומה לבית-אחת). עם זאת, בקיבוץ בית-שתיים הושם הדגש העיקרי על הפרדת תקציב המשק מתקציב הקהילה: תאגוד ענפי הייצור והמפעלים, הכנסת שותפים פיננסיים או אסטרטגיים למפעלי הקיבוץ והפניית ההכנסות מענפי הייצור להחזר חובות והשקעה בפעילות עסקית. הקהילה, לעומת זאת, מתפרנסת מהכנסות מעבודת החברים, שכר דירה ותקבולים מהביטוח הלאומי. אולם הפנסיה הצבורה לחברים עדיין נמוכה מאוד (כ- 1250 ש”ח) כאשר לוותיקים הובטחה פנסיה תקציבית בגובה של כ- 4500 ש”ח. בכוונת הקיבוץ לבצע שיוך דירות וכן הרחבה קהילתית.

(3) קיבוצים אשר הנהיגו  שיוך של נכסי ייצור

(א) בקיבוץ גימל-אחת הונהג תקציב אישי דיפרנציאלי. פירוש הדבר כי לגבי כל משפחה בקיבוץ, מחושבת קופת משק הבית בהתאם להכנסה בפועל. הציפייה היא שמשק הבית יממן את הוצאותיו מהכנסותיו, כלומר יפרנס את עצמו. למאזן משק הבית השפעה על התקציב האישי שתקבל המשפחה. במידה והכנסותיו הכוללות של משק הבית יהיו נמוכות מסף הפרנסה, יושלם תקציבו על פי כללי רשת ביטחון שמבטיחה רמת חיים הוגנת על פי סל שירותים קבוע מראש. במידה והכנסות משק הבית מעבודה יהיו גדולות מסף הפרנסה שלו, הוא יהיה זכאי לתוספת מדורגת לתקציב לפי מנגנון פרוגרסיבי. החבר לא יהיה זכאי למלוא העודף בין הכנסותיו והוצאותיו, אלא לתוספת בלבד. הפנסיה בגין העבר מחושבת על פי הוותק, ובהפרשות העתידיות לפנסיה אמור להתקיים קשר בין גובה ההפרשה לגובה הכנסה. בנוסף מופרשת לכל חבר (שאינו פנסיונר) קרן השתלמות מינימלית. החבר יהיה הבעלים של סכומי הקרנות הללו עד לסכום מסוים. כל סכום נוסף שקיים בקרן כלשהי (חיצונית או פנימית) יהיה בבעלות הקיבוץ. מאידך, פנסיונרים יהיו זכאים לקורסים וחוגים מתקציב הקהילה. כמו כן, חברים שלא מימשו את זכותם להשכלה גבוהה בעבר, זכאים להשתלמות ו/או הסבה מקצועית על חשבון הקהילה על מנת לשפר את יכולת ההשתכרות שלהם.

היבט מקורי של מודל זה, השירותים בקיבוץ מחולקים לשירותי רשות ושירותי חובה. התשלום עבור שירות חובה יתבצע באמצעות תשלום חובה לכל החברים, בין אם הם משתמשים בו ובין אם לא – ארנונה, נוי, שמירה, מכבסה, חינוך, בריאות, סיעוד ועוד.  תשלום חובה חלקי והיתרה כתשלום רשות, רלוונטיים לגבי שירותים, כגון: חנות הכלבו, חדר האוכל ועוד. עצם אחזקת השירותים הללו מהווה תשלום חובה המוטל על כל החברים, אך חבר שרוצה לקנות שירותים אלה, משלם תשלום נוסף עבור מה שקנה.

לחברים זכות קניינית בדירה או בשווי דירה ממוצעת. בשלב הראשון תוקצה מניית דיור (בכפוף לצבירת מלוא הוותק לדיור), קרי, החלק היחסי בצבר הזכויות לדיור בקיבוץ. לאחר מכן יתבצע שיוך קנייני של דירות החברים, בכפוף למנגנון פיצוי ואיזון ולאחר שיפוצי הבתים לשם יצירת השוואת דיור. כמו כן, לחברים גם זכות אישית בנכסים, שפירושה הקצאת זכויות על בסיס ותק בתאגיד החזקות. הקיבוץ ישאיר בבעלותו חלק מהזכויות “בתאגיד” הן כגרעין שליטה והן כעתודה להקצאת זכויות נוספות בגין ותק נצבר עבור חברים שלא הגיעו עדיין לתקרת ותק או עבור הקצאה חדשה לבנים מצטרפים.

זאת ועוד, לחבר זכות לקבל רווחים מהנכסים שבהם הוקצו לו זכויות וכן לרווחים לחלוקה מנכסים שיושארו בבעלות הקיבוץ – על פי חלקן היחסי של  זכויותיו ביחס לכלל זכויות החברים. יחד עם זאת, בהקצאת הרווחים מהנכסים תהיה עדיפות להשלמת תקציב הקהילה, להשלמת החוב האקטוארי ולהשלמת השוואת הדיור. מכל מקום, הרווחים שיחולקו  – הן מנכסי התאגיד והן מנכסים שלא נרשמו בתאגיד – ירשמו כמקדמה על חשבון  דמי העזיבה שלהם יהיה החבר זכאי ביום בו תקום לו הזכות לקבלת דמי עזיבה.

עוד דפוס מיוחד למדי, פנסיונרים יוכלו לבחור להמשיך ולחיות “בקיבוץ הישן”. על הבוחר במסלול הזה, לא יחולו ההפרטות והקיצוצים. הוא ימשיך לקבל את מלוא השירותים שניתנו לפני השינויים שימומנו מתקציב הקהילה המשותף, אך לא יזוכה בהפרטות הנוספות ולא ייהנה מרווחים מחולקים. עם זאת, הזכויות שצבר בנכסים לא ייפגעו.

(ב) בקיבוץ גימל-שתיים תהליך השינוי היה הדרגתי, ונבע ממשבר חברתי, דמוגרפי וכלכלי, וכן מקריסת מערך העבודה – חברים רבים יצאו לעבודת חוץ ושכירים התקבלו לעבודה במשק. ההחלטות על השינוי התקבלו ברוב של 80% עד 90%. בעקבות השינויים המצב הכלכלי והמצב החברתי השתפרו וזרם העזיבות נחלש. חברים רבים אף חזרו למשק וכמות השכירים הצטמצמה באופן משמעותי. בנוסף, דפוסי העבודה השתנו ללא הכר. השינויים כללו הנהגת רשת ביטחון, בדומה לאמור לעיל, תאגוד ענפי הייצור (הפיכת כל ענף לאישיות תאגידית נפרדת מחברו) וריכוזם תחת חברת החזקות, הכנסת שותפים חיצוניים והתייעלות. כמו כן נתקבלה החלטה על שיוך נכסים לפיה 26% מזכויות ההצבעה והזכויות הרכושיות בחברת ההחזקות מוחזקים בידי הקיבוץ, עם זכויות ניהול עודפות לקיבוץ. 74% מזכויות ההצבעה בחברת ההחזקות הוקצו לחברים באופן שווה, והזכויות הרכושיות (המקנות בין היתר זכות לקבל רווחים) הוקצו לחברים לפי מפתחות חלוקה, ובכלל זה ותק. בקיבוץ הונהגה תקופת מעבר, מעין תקופת הסתגלות, עד להנהגת המודל בשלמותו. חבר שעוזב בתקופה זו פוקעות הזכויות הרכושיות שלו בחברת ההחזקות. לאחר תקופת המעבר, נקבע שיעור מינימלי (25% לכל חבר) ושיעור מקסימלי של מניות רכושיות שיכולות להיות מוחזקות בידי חבר. לקיבוץ, ולחברי הקיבוץ בעדיפות שנייה, זכות קדימה על קניית מניותיו של חבר שעוזב. כמו כן, חבר יכול לחייב את הקיבוץ לרכוש את מניותיו תמורת 70% מערכן. כל חבר חדש שיבקש להתקבל לקיבוץ יחויב בדרישת מינימום מהזכויות הרכושיות (זכות ההצבעה נובעת מהחברות, כלומר מתקבלת אוטומטית עם הקבלה לחברות). לגבי בני קיבוץ, סביר להניח שתהיה עזרה של הקיבוץ לרכישת המניות הרכושיות. בנוסף לכל אלה הוקמה בקיבוץ שכונה קהילתית המונה בעת כתיבת הדברים 11 משפחות חדשות. חשוב לציין שנוכח מיקומו הגיאוגרפי הפריפריאלי מאוד של קיבוץ גימל-שתיים, אין משמעות כלכלית רבה לשיוך הדירות, ובכלל זה, שיוך דירות כדרך להבטיח דמי עזיבה. עובדה זו מוצגת על ידי נציגי הקיבוץ כהסבר להנהגת מודל של שיוך נכסים.

(ג) קיבוץ גימל-שלוש הנהיג מערכת של צעדים הקרובים מאוד למתרחש בגימל-שתיים – רשת ביטחון ושכר דיפרנציאלי, הפרטת שירותים, שיוך דירות והרחבה קהילתית; תאגוד ענפי הייצור ותהליך של שיוך נכסים בתאגידים אלה.

(4) סיכום

בסך הכל, הדוגמאות השונות מגלות מגוון של ישובים, על פי מאפייניהם המבניים. קשה לדון ב”מודל אחד” כפי שניתן היה לעשות עד שנות השמונים, אולם רב-גוניות זו איננה “פראית” ואפשר לעמוד על  פרמטרים מסוימים שמארגנים את מרחב השונות. כרבע מחברי התנועה הקיבוצית  שומרים על המודל מן העבר רואים את עיקר מאווייהם בקיום עקרון השותפות והשוויון בין החברים, ועומדים על עקרונות של ניהול עצמי של הפעילות הכלכלית. קיבוצים אלה, גם היום, חדורי הכרה בשליחות המיוחדת שלהם כנשאי הערכים הקיבוציים. אלה הם הקיבוצים  השיתופיים.

הקיבוצים המתחדשים הם, לעומת זאת, כל הקיבוצים האחרים אשר הנהיגו שינויים מרחיקי לכת אלה או אחרים במבנה הקיבוץ ה”קלאסי”. בתחום יחס הפרט והקהילה, עשויים קיבוצים אלה לעודד הפרטה וחיזוק האוטונומיה של הפרט באמצעות העברת אמצעי הקיום הכלכלי שלו לידיו ולרשותו, וכן באמצעות הנהגת דה-קולקטיביזציה של הבעלות על המגורים או על נכסי הייצור בדמות עקרון “שיוך הדירות” או “שיוך אמצעי ייצור”. מאידך, בתחום המשקי אנו עדים היום (והדבר לא אמור רק ביחס לקיבוץ המתחדש) גם לנטיות חזקות להנהיג מערכות היררכיות תוך ביצור העיקרון הקואופרטיבי בדרך של בעלות או לכל הפחות שליטה על אמצעי הייצור. יצוין כי תהליכי שינוי אלה מתפתחים בד בבד עם נטייה ל”נירמול” היחסים בין הקיבוץ לבין סביבתו, ונכונות גוברת לקניית שירותים בחוץ במקום החזקת מנגנונים פנימיים ייחודיים. את ה”נירמול” הזה אפשר גם לראות בנטייה החזקה בקיבוצים רבים לפתח הרחבות קהילתיות על ידי יצירת שכונות לא-קיבוציות בשטח הקיבוץ.

עם זאת, הרגישות לאחריות חברתית הבאה לידי ביטוי בשאיפה לשמור על ערבות הדדית, להגן על החלש בתוך המסגרת הקיבוצית באמצעות רשת ביטחון ולהבטיח בסיס רחב ככל האפשר להסכמה החברתית לקראת שינויים עקרוניים של דפוסי חיים, מצביעה ללא ספק על ה”קיבוציות” של הקיבוץ המתחדש. אלה הם המרכיבים, אפשר לומר, של הגבול שמעבר לו קשה לדבר על “קיבוץ” כישות מיוחדת שונה מכל צורת יישוב אחרת.

ולאמיתו של דבר כאן המקום  לציין כי ישנם קיבוצים אחדים אשר מעוניינים לפרוץ גם גבול  זה. לגבי קיבוצים אלה, הקימה הממשלה לאחרונה וועדה לבחינת הפיכת קיבוץ ליישוב קהילתי וכן ועדה לבחינת הפיכתו של הקיבוץ למושב עובדים. יש לציין שתופעות אלה הביאו את חברי הוועדה הנוכחית להתמודד עם השאלה עד מתי “קיבוץ” נשאר “קיבוץ”, ואיזה ביטוי צריך להינתן לכך במסגרת שינוי סיווג הקיבוץ.

מכל מקום, ביחס לאותם קיבוצים שאמנם ביצעו את השינויים במסגרות שאין בהן פריצה של ה”גבולות”, דווח לוועדה כי במקרים רבים ניכר בהם שיפור משמעותי מבחינה חברתית, כלכלית ואף דמוגרפית. השינויים  גרמו גם למגמה של התעניינות מחדש בקיבוץ ובמגורים בקיבוץ או בשכונה הקהילתית שלצדו, בעיקר של בני קיבוץ. מאידך, הוצגו בפני הוועדה עדויות של חברים ושל קיבוצים (שבוצעו בהם שינויים) הניצבים גם היום בפני קשיים חמורים וחשים מצוקה של ממש. במילים אחרות, אין בקיבוץ המתחדש “תרופת פלא” מובטחת למכאובי הקיבוץ של ימינו, אף כי אין ספק שבמקרים לא מעטים הניבו השינויים פירות של ממש. מאידך, ברור גם שהקיבוצים אשר נתקלו  בקשיים חמורים והחליטו להנהיג שינויים היו קודם לכן דוגמאות של הקיבוץ ה”קלאסי”, קרי הקיבוץ השיתופי של היום. אפשר לומר אם כן, שהן הקיבוץ המתחדש והן הקיבוץ השיתופי הינם מגוון של דפוסים שבהם נוקטים חברי הקיבוץ,  כל אחד לפי דרכו ותובנותיו, כדי להתמודד במו ידיהם ובכוח דמיונם עם אותם קשיים שאליהם נקלעו.

ד. רקע משפטי-ציבורי

(1) הגדרות הקיבוץ

בבסיס עבודת הוועדה רקע משפטי-ציבורי מורכב הקשור לשאלת אופן מיסוד השינויים אותם מממשים הקיבוצים. נוצר פער בין השינויים במציאות לבין ההגדרות  הקיימות. הסיבה לכך היא שהסביבה המשפטית והציבורית התנהלה לפי איפיוניו של הקיבוץ המסורתי.

קיבוץ הוא תאגיד שיש לו “אישיות משפטית נפרדת” מחבריו, כלומר הוא עצמו, במובחן מחבריו, יכול להיות בעל זכויות (כגון בעל נכסים), להתחייב בחובות (כגון התחייבויות לחבריו ולאחרים), להתקשר בפעולות שונות (כגון לחתום על חוזים). בתור תאגיד מסוג אגודה שיתופית, הקיבוץ מאגד אנשים בעלי מטרות משותפות המקדמים אותן באמצעות ניהול עצמי. הקיבוץ הוא אגודה שיתופית מסוג קיבוץ. על פי תקנות 1973 לאגודות השיתופיות (חברות), נקבעה ביחס לאגודות שיתופיות מסוג “קיבוץ” ההגדרה הבאה:

“קיבוץ – אגודה להתיישבות שהיא ישוב נפרד המקיים חברה שיתופית של חבריו, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין, ומטרותיה עבודה עצמית, שוויון ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך, והרשם סיווג אותה כקיבוץ” (תקנה 1(א) לתקנות החברות).

כאן המקום לציין שלסיווג האגודה ולשינוי הסיווג השלכות חברתיות, כלכליות ומשפטיות חשובות, ובין היתר:

(1) מיום הקמתה, אגודה אמורה להיות מסווגת לאחד מסוגי האגודות. סיווג ראשוני זה הוא בבחינת ה”אני מאמין” של האגודה וחבריה וכן הצהרת הכוונות שלהם באשר למטרותיה ומאפייניה של האגודה.

(2) מערכת הדינים הישראלית מתייחסת באופן שונה לסוגי האגודות השונים. כך למשל, קיימים כ- 100 דברי חקיקה המתייחסים למונח “קיבוץ”. הם נוגעים להסדרים מיוחדים לענייני מס, ביטוח לאומי ועוד. גם גופים מנהליים שונים קובעים הסדרים מיוחדים לקיבוץ (כגון: ממשלת ישראל, אשר קבעה הסדרי חוב מיוחדים לקיבוצים בשיתוף עם הבנקים; מינהל מקרקעי ישראל, אשר קובע הסדרי קרקע מיוחדים לקיבוץ וכן גופים נוספים). כל ההסדרים הללו נגזרים ממאפייניו של הקיבוץ. אי לכך, שינוי סיווג אגודה מסוג “קיבוץ” לסוג אגודה אחר, גורר מניה וביה, צורך בקביעת הסדרים חדשים.

בשנת 1995 התקין שר העבודה והרווחה את תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ”ו – 1995 (“תקנות הסיווג”) כדי לצקת תוכן לסוגי האגודות השונים, ולהגדיר את כל אחד מסוגי האגודות. אולם הגדרת האגודה השיתופית מסוג “קיבוץ” שנוסחה בשיתוף עם התנועות הקיבוציות, נשארה דומה מאוד לנוסח שבתקנות החברות: “קיבוץ – אגודה להתיישבות שהיא ישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך” – תקנה 2(5) לתקנות הסיווג. אולם בהגדרה זו מרכיבים שונים שעל חלקם נטושים מרבית הדיונים שבהם עסקה הוועדה:

(1) היות הקיבוץ ישוב נפרד.

(2) בעלות הקיבוץ (התאגיד) בנכסים.

(3) שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך.

גורמי הגדרה אלה עומדים למבחן עם התגברות נחשול השינויים המבניים שאומצו על ידי קיבוצים רבים בשני העשורים האחרונים – במיוחד הקמת הרחבות קהילתיות, שיוך דירות ואמצעי ייצור והכנסת שכר דיפרנציאלי בין החברים. כיווני השינויים בקיבוצים הושפעו במידה ניכרת על ידי העובדה שהחל מראשית שנות התשעים קיבלה מועצת מקרקעי ישראל מספר החלטות בנוגע לשימוש בקרקע חקלאית, ובמיוחד החלטה מס’ 737 והחלטה מס’ 751.

(2) החלטות 737 ו- 751

ב- 13.10.93 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה מספר 612 בדבר כללים להקצאת מגרשי מגורים במושבי עובדים וכפרים שיתופיים (“הרחבות”). ב- 17.12.95 הוחלפה החלטה זו בהחלטה מספר 737, בדבר “הרחבות למגורים באגודות ישובים חקלאיים [כך במקור] שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ או אגודה שיתופית חקלאית”, ובכך התאפשר מהלך ההרחבות גם בקיבוצים. על פי ההחלטה, רשאית אגודה שיתופית חקלאית, החוכרת קרקע מהמינהל, להחליט על הרחבתה לצורכי מגורים (בהיקף מוגבל, הקבוע בהחלטה) ולבקש מהמינהל להחכיר מגרשים בהרחבה למי שהאגודה תמליץ עליו. האגודה אחראית לפיתוח התשתית בהרחבה, להכנת התוכנית, ולתיאום עם המינהל ועם רשויות התכנון והבנייה. לאחר  שנים מספר ביקשו קיבוצים שונים להתבסס על החלטה 737 לצורך עצירת עזיבת חברים ולהצערת האוכלוסייה ביישוב. לשם כך ביקשו להרחיב את שטחי המגורים, ולאפשר לבנים של חברי הקיבוץ, שלא היו חברי קיבוץ בעצמם, להתגורר בסמוך למשפחתם, בשטח ההרחבה הקהילתית. כן נבנו שכונות קהילתיות המיועדות לקלוט אוכלוסיה חיצונית.

ואמנם קמו לצד מספר קיבוצים שכונות מגורים המשמשות את בני הקיבוץ ואחרים. תושבים אלו, ככלל, מאוגדים באגודה נפרדת מהקיבוץ – “אגודה להתיישבות קהילתית”, שבה חברים חברי הקיבוץ ותושבי ההרחבה. ואולם בניגוד לדירות המגורים בקיבוץ, לתושבים בהרחבה יש חוזה חכירה ישיר מול מינהל מקרקעי ישראל, והדירות  סחירות, בהתאם לקבוע בתקנון האגודה להתיישבות קהילתית ולנוהלי מינהל מקרקעי ישראל. קשר השכונה לקיבוץ מתבטא בשימוש בשירותיו ובהסכם בין הקיבוץ לאגודה להתיישבות קהילתית המסדיר את יחסי הגומלין ביניהם. בפועל, פועלות זו לצד זו שתי אגודות, שחבריהן משתמשים באותן תשתיות.

אולם הגדרת הקיבוץ בתקנות הסיווג פותחת במילים “אגודה שהיא יישוב נפרד”, משמע הקיבוץ הוא יישוב בפני עצמו. ההרחבה שלצד הקיבוץ עלולה לטשטש רכיב זה ואת היותו של הקיבוץ יישוב בעל אופי מובחן. עשוי אף להיווצר מצב שבו הקיבוץ הוא מעין “מובלעת” בתוך יישוב לא-קיבוצי רחב היקף (יצוין שהחלטה 737 קבעה אפשרות להרחבה של עד 115% ממספר הנחלות המאושר ביישוב, בכפוף למגבלות תכנוניות).

בשנת 2000 הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על ידי עמותת “שיח חדש”, למען השיח הדמוקרטי, ועותרים נוספים (בג”ץ 244/00), הידועה בשם “בג”ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית” כנגד החלטה 737 והחלטות נוספות של מינהל מקרקעי ישראל בהקשר המגזר החקלאי, ובכלל זה, הקיבוצים. בית המשפט בהחלטתו מיום 29.8.02 ביטל את ההחלטות נשוא הדיון, לרבות החלטה 737 והורה למועצת מקרקעי ישראל להתכנס ולקבל החלטות חדשות, שיתאמו לעקרונות שקבע. ביום 4.2.03 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטה חדשה אשר נועדה להחליף את החלטה 737 ואשר מספרה 959. החלטה זו מתפרשת בעיני התנועה הקיבוצית כהחלטה  נוחה פחות מהחלטה 737.

אם בעקבות החלטה 737 קיבוצים רבים החלו “להתרחק” ממרכיב “היישוב הנפרד”, הרי שהחלטה מאוחרת יותר – החלטה 751 – הביאה לסדק נוסף באחת מאבני המסד של הקיבוץ. החלטה 751 נוגעת במישרין בעקרון היסוד של בעלות הקיבוץ על נכסיו והעדר קניין פרטי לחבריו. ב- 27.2.96  קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטה בדבר “שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים” – החלטה מס’ 751. על פי ההחלטה, זכאי קיבוץ, שהחליט על כך באסיפה הכללית, להפריד משטח “המשבצת” של חוזה המקרקעין שלו מול מינהל מקרקעי ישראל את שטח המגורים (“שטח המחנה”), לחלקו למגרשים (“פרצלציה”), ולהעביר את זכות החכירה של הקיבוץ במגרשים אלו מהקיבוץ לחבריו [להלן – “שיוך דירות”]. המשמעות היא שלחבר הקיבוץ, שעד להחלטה 751 התגורר בביתו בקיבוץ רק מכוח חובת הקיבוץ לספק לו דיור, מתוקף מעמדו כחבר בו, אך ללא זכות קניינית כלשהי בדירה – מוקנות זכויות קניין (חכירה) משלו. חבר הקיבוץ אמור לחתום על הסכם חכירה ביחס לבית מגוריו ישירות מול מינהל מקרקעי ישראל. קיצורו של דבר, בעוד שעל פי החלטה 737 מוקנות זכויות קניין במגרש מגורים למי שאינו חבר הקיבוץ, החלטה 751 מאפשרת להקנות זכויות קניין  בבית מגורים – לחבר הקיבוץ. כעבור זמן לא רב, בשנת 2000, החלה התנועה הקיבוצית לפעול למימוש ההחלטה על ידי הקיבוצים הרבים שביטאו עניין בכך. היה כאן ביטוי אחד מני רבים של השינויים המתרחשים בקיבוצים בעת זאת, והוא עולה בקנה אחד עם המגמה להקנות לחבר ביטחון סוציאלי מחד, ואחריות אישית לגורלו מצד שני. עד מועד כתיבת הדו”ח פועלים כבר כ – 80 קיבוצים ויותר למימוש החלטה זו.

ואולם, בבואם ליישם את ההחלטה נתקלים הקיבוצים ב”גבולות משפטיים” המוצבים על ידי ההגדרה שבתקנות הסיווג, אשר קובעת כי הקיבוץ הוא אגודה המיוסדת על עקרון של “בעלות הכלל בקניין”. פועל יוצא של העברת הזכויות בבית המגורים מהקיבוץ לחברים הוא שקניין זה אינו עוד בידי הכלל: אין מדובר במטלטלי החבר, אלא בהעברת נכס בעל ערך כלכלי משמעותי. המתח בין רצון הקיבוצים להקנות לחבריהם זכויות קניין בבית המגורים מצד אחד, והגדרת הקיבוץ כ”בעלות הכלל בקניין” מצד שני, מחייב מציאת פתרון מערכתי. כן, יש לציין שבמהלך תקופת עבודת הוועדה, קיבלה ממשלת ישראל החלטה בדבר אימוץ “דו”ח ועדת מילגרום”, בשינויים הנובעים מההחלטה האמורה לעיל של בית המשפט הגבוה לצדק, הכולל גם המלצות לעניין חלקת המגורים בקיבוץ (מאוחר יותר שונה השם ל”חלקת הבניה”). לאחר תהליך הידברות ודיונים בין נציגי ההתיישבות להנהלת מינהל מקרקעי ישראל, נציגי האוצר ומשרדי ממשלה נוספים, גובשה הצעת החלטה לעניין “חלקת הבניה” בקיבוץ ובמושב, אשר הונחה בפני  מועצת  מקרקעי ישראל[8]. הוועדה שמעה את נציגי התנועה הקיבוצית הרואים בהצעת החלטה זו החלטה הוגנת ומעשית יותר מאשר החלטה 751, אשר עשויה להוות מנגנון ראוי יותר לשיוך הדירות בקיבוצים שיחפצו בכך. ואולם, יודגש כי הוויכוחים והדיונים ביחס להצעת ההחלטה האמורה טרם הסתיימו.

(3) הבעייתיות החדשה

למתחים ולבעיות שהתעוררו מבית ומחוץ בתקופה זו נוספה, בסוף שנות התשעים, “פרשת בית אורן החדשה”[9] (בג”ץ 4636/99 יורם אביתר ואח’ נ’ רשם האגודות השיתופיות ואח’). פרשה זו מתייחסת לעתירה של שמונה חברי קיבוץ בית אורן לבית המשפט העליון נגד קיבוצם, בה תיארו מסכת ארוכה של שינויים באורחות חייו של הקיבוץ, עליהם החליטו מרבית חברי הקיבוץ באסיפות הכלליות, ושלהן התנגדו העותרים. עיקר השינויים התמקד בהעברת האחריות לפרנסה ולמחיה אל הפרט, ובין היתר: תשלום משכורות לחברי הקיבוץ, בתמורה לעבודתם (“שכר דיפרנציאלי”); סגירת חדר האוכל וחיוב חברי הקיבוץ בתשלום עבור מצרכי המזון; הפרטת גני הילדים ומערכת החינוך; הפרטת מערך אחזקת הדירות בקיבוץ; הפרטת שירותי החשמל, הטלפון, המכבסה ועוד.

העותרים טענו כי השינויים הללו אינם עולים בקנה אחד עם הגדרת הקיבוץ, ובמיוחד עם העיקרון של שוויון בצריכה. בשל כך, טענו, על רשם האגודות השיתופיות לשנות את סיווג האגודה השיתופית בית אורן מ”קיבוץ” לאגודה אחרת שאינה קיבוץ או לפעול לפירוקו של הקיבוץ. הקיבוץ, בתשובתו, טען כי השינויים לא שינו את בסיסו ומהותו של הקיבוץ, אלא יצקו תוכן מעודכן למרכיבי הגדרתו. באי כוח הקיבוץ הסבירו כי השינויים התחייבו ממצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ וההכרה כי רק שינוי שיש בו העברת חלק מהאחריות לרווחת החבר לכתפי הפרט – עשוי להבריא את הקיבוץ. באי כוח הקיבוץ הציגו בפני בית המשפט נתונים לפיהם לאחר ביצוע השינויים השתפר מצבו של הקיבוץ לעין ערוך. הקיבוץ ביקש, איפוא, להישאר מסווג “קיבוץ”. אולם לכל הצדדים המעורבים היה ברור שהסוגיה אינה משפטית גרידא, והשלכותיה חורגות הרבה מעבר לגבולות העתירה בבית המשפט הגבוה לצדק[10].

נוצרו נסיבות בהן המושג קיבוץ לפי הגדרותיו המשפטיות אינו עונה יותר להתפתחות הקהילה הקיבוצית במקרים רבים. עשרות קיבוצים ביצעו ומבצעים שינויים מרחיקי לכת באורחות חייהם, ובהם הפרטת שירותים והעברת האחריות להתפרנסות החבר מהקיבוץ לפרט. יחד עם זאת, הקיבוצים הללו אינם מוכנים לוותר על הכינוי “קיבוץ”. לטענתם, הם שומרים על עיקרי האתוס הקיבוצי, ובמידה שהם מצליחים להתחזק הודות לשינויים הרי שיש לראות בשינויים אלה דווקא הבטחת המשך מימושם של עיקרי התפיסה הקיבוצית. קיבוצים אלה  חוששים גם מההשלכות המשפטיות של שינוי הסיווג (הסדרים משפטיים שונים, כגון: הסדרי מס, הסדרי קרקעות, ביטוח לאומי ועוד). עם זאת, לאותם קיבוצים ברור גם כי השינויים שהנהיגו לא תואמים, במקרים רבים, את לשונה של הגדרת הקיבוץ שבתקנות הסיווג.

הצורך להתמודד עם הבעיה מבקש הסדרי חקיקה חדשים. על רקע מעמדה הסגולי של התנועה הקיבוצית בהתהוות החברה הישראלית ובעיצובה לאורך השנים, מובן כי מדובר בשאלה ציבורית-חברתית ממדרגה ראשונה, שמן הראוי שתתברר על ידי ועדה ציבורית. הצעה זו הועלתה בפני שופטי בית המשפט הגבוה לצדק בהודעת המדינה מיום 7.2.02 וכן בהודעות נוספות. כך מונתה הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים – הוועדה הנוכחית – על ידי ממשלת ישראל.

ה. פרספקטיבות

המגזר הקיבוצי שבו עסקה הוועדה במשך שנה תמימה של דיונים ובירורים משקף מציאות רב-גונית  שבה ניתן למצוא יישובים בעלי צורות חיים רבות ושונות. אם בעבר אפשר היה לדבר על “קבוצה” לעומת “קיבוץ גדול”, קיבוץ חקלאי לעומת תעשייתי, ותיק לעומת צעיר, היום אנו מוצאים  קיבוצים המובחנים אלה מאלה על פי דפוסי חיים בסיסיים ועקרוניים. בקצה האחד אנו מוצאים את הקיבוץ השיתופי הדבק במודל שהיה נחלת כולם  או לכל הפחות הרוב המכריע – עד לשלהי שנות השמונים. קיבוץ אז ענה בצורה מהימנה למדי להגדרתו החוקית, והווה קהילה המעניקה מקום נרחב למימוש ערכי שוויון ושיתוף. עם זאת, כבר אז, הקיבוץ לא התכחש לפילוסופיה האינדיבידואליסטית, וביקש לכבד את שאיפות ורצונות הפרט בתחומי חיים שונים. הקהילה, בתור שכזו, הייתה “בעלת בית” ריבונית וכל-יכולה על המשק (גם אם דעתם של “מומחים” ו”בוסים” הייתה מכרעת באסיפה ובוועדות הכלכליות). כמו כן, הקהילה ראתה את ייחודה הערכי כביטוי למאוויים ולשאיפות שתוקפם יפה לחברה כולה. זהו תמצית המודל שהקיבוץ השיתופי מבקש לקיים גם בעת הזאת, כאשר החברה הישראלית כולה נתונה לסערות של שינויים וטלטלות המרחיקים אותה מאוד מאותן הנסיבות הכלל-ישראליות שבהם היה הקיבוץ במרכז העשייה הלאומית.

לצד הקיבוצים השיתופיים המהווים כיום כרבע מהמגזר הקיבוצי, אנו מוצאים קיבוצים אשר מבקשים להדגיש ביתר שאת את הפרספקטיבה האינדיבידואליסטית על חשבון הגישה הקהילתית-קולקטיבית; את חשיבותה  ואף עצמאותה של הפעילות הכלכלית-עסקית על חשבון כפיפותה לדרישות הקהילה; וכן את הנמכת הגדרות של הקיבוץ כלפי חוץ על חשבון ההקפדה על ייחודו החברתי. כאשר עיקר השליטה על הצריכה מועבר לידי הפרט לרבות בתחום הדיור, המערכת הכלכלית מכתיבה חיבור בין “תרומה” ל”תמורה”, מתחזקת ההכרה בזכות החבר להחזיק בקניין, ומובאת אל תוך הקהילה אוכלוסייה קבועה של לא-חברים – משתקף במלואו הניתוק מהמודל של הקיבוץ השיתופי. מציאות חדשה זו מייצגת היפוך של גישות דומיננטיות – מה שהיה ראשוני בעבר הופך למשני בהווה וההפך. התוצאה היא שמשמעותם של מושגים, כגון: “דמי עזיבה”, “ערבות הדדית”, “אוכלוסיות חלשות”, “בסיס ההסכמה” ועוד, משתנה מן הקצה אל הקצה. אלה הנושאים שהוועדה נדרשה לדון בהם כדי לעדכן את פירושם במציאות החדשה. כמו כן, באותן נסיבות גם משתנים היחסים בין הקיבוץ – על פי הדגמים העונים על המושג “קיבוץ מתחדש” – לבין זרועות המדינה השונות אשר מתוקף תפקידן הנן הסביבה המוסדית של הקהילה.

השאלה הבולטת והדורשת תשובה היא מהותו של המושג “קיבוץ”, כאשר מושג זה מתייחס לאותם דגמים של “קיבוץ מתחדש” אשר מהווים היום את הרוב המכריע של המגזר הקיבוצי. נושא זה היה בלב עבודת הוועדה לאור מרכזיותו בכתב המינוי שלה. תשובת הוועדה לשאלה זו היא כי המושג “קיבוץ”, גם בצירוף “קיבוץ מתחדש”, מייצג צורות חיים ייחודיות. גם אם חל היפוך של פרספקטיבות בקיבוצים – והיפוך כזה חל ללא ספק, עדיין קיימת בקיבוץ המתחדש זיקה לערכים שהגדירו בזמנו את מהותו של הקיבוץ. ערכים כמו השאיפה לשוויון, הבטחת ביטחונו של הפרט, והרצון לייצג ייחוד ערכי בעל משמעות כלל-חברתית, מוצאים גם היום את ביטויים המעשי. הללו משתקפים בהגדרת הקיבוץ המתחדש, ובכלל זה בזיקה לערבות ההדדית, רשת הביטחון, הדאגה לחלשים ועוד. דפוסים אלה אינם ביטוי ל”גמילות חסדים”, אלא מאפיינים מבניים של הקהילה הקיבוצית. כמו כן  נשמר גם עיקרון של שליטת הקולקטיב בנכסי הייצור. זאת ועוד, הקיבוץ המתחדש הפותח עצמו להרחבה קהילתית ומאפשר בכך התהוותו של יישוב מורחב, שומר עדיין על עקרון של “קהילה מובחנת” המציגה “עקרונות אחרים”. מכל הטעמים הללו, ברור לחברי הוועדה כי המושג “קיבוץ מתחדש” הינו מושג אמיתי ותקף.

עם זאת, בדברים אלה טמון גם “הגבול” של המושג קיבוץ: יישוב שאינו רואה עצמו מחויב בערבות הדדית לחבריו, שמתנזר מדאגה לאוכלוסיות חלשות, שמפסיק לפקח על העברת הנכסים המשויכים, ואשר שואף להיטמע באוכלוסייה לא קיבוצית המתיישבת בשטחו, עובר את מרחב השונות המעוגן במושג קיבוץ המתחדש. במקרה זה, אין החברה – באמצעות רשם האגודות השיתופיות – רשאית להכיר עוד ביישוב זה כקיבוץ מתחדש. כל עוד אין מדובר בחריגה מעין זו, די בזיקות הערכיות שהוזכרו כדי שהיישוב ימשיך להיקרא קיבוץ – בצירוף “קיבוץ מתחדש”. קיבוץ מתחדש זה מבטא עדיין בתהליך השינוי  שלו המשכיות עם העבר, שבו היה הקיבוץ בין הגורמים הראשיים אשר עצבו את פני החברה הישראלית. בכך, למעשה, הקיבוץ המתחדש – במידה פחותה מהקיבוץ השיתופי אמנם, אך גם הוא – ממשיך להוות עבור חברה זו סמן של דרך המצביע עד היום על מקורה – “מהיכן היא באה”.

זהו ה”סוד” לכך שכל המתרחש בקיבוץ  זוכה תמיד – לטוב ולרע – בהתעניינות ערה של כלל הציבור בישראל, ובמיוחד בתקופה זו של מפנה בהתפתחותו. ולכן, דווקא בימים אלה, כאשר הקיבוץ מתלבט בבעיות זהות מורכבות, מתכבדת ועדה זו  לתת את דעתה לבעיות אלה, להגיש את מסקנותיה מתוך רצון לתרום לייצוב וחיזוק מציאות קיבוצית רב גונית ובעלת חיות.

באנו על החתום:

_____________

יו”ר הוועדה – פרופ’ אליעזר בן רפאל

חברי הוועדה

* שהה בחו”ל, הסכמה טלפונית.

[1] בשם כל הוועדה, ומתוך הערכה עמוקה לכישוריה ויכולתה, יו”ר הוועדה מבקש להודות בזה לעו”ד גלי גרוס על העבודה המרשימה והמאומצת שהשקיעה בהכנת דו”ח זה.

[2] שיוך הדירה לחבר הקיבוץ יתבצע בהתאם להחלטות וכללי המינהל. בעת שיוך הדירות, יקבל חבר הקיבוץ ומי שיבוא במקומו, זכויות חכירה בדירת המגורים. ואולם, לשם הפשטות, משתמשת הוועדה במילים “בעל דירה” לתאר חוכר כאמור, ובאופן דומה, חוכר בהרחבה הקהילתית.

[3] בסוף שנות ה- 70 וראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת התגבש בקיבוצים רבים זרם הדורש מעבר לינת הילדים מבית הילדים – כפי שהיה נהוג לרוב עד אז, לדירת ההורים. דרישה זו עוררה פולמוס חריף בין תומכי החינוך המשותף שדרשו לשמור על עיקרון הראשוניות של המסגרת הקבוצתית בחינוך לבין מי שדגל בחיזוק תפקיד המשפחה בתחום זה. אחרי דיונים נוקבים גבר הזרם ה”משפחתי” על יריבו בכל רחבי התנועה, וכיום אין כבר קיבוץ אחד שלא נהוגה בו הלינה המשפחתית.

[4] לעניין עמדת המינהל האמורה, חשוב להבהיר כי אין בכך כדי לייתר את הצורך בשינוי חוזי החכירה בעקבות שיוך הדירות  (הפרדה לשני חוזי חכירה נפרדים וכיוצ”ב), ואולם, לא יהיה בכך כדי לפגוע בהוראות המהותיות החלות על הקיבוץ.

[5] ע”א 524/88 “פרי העמק” אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ שדה יעקב מושב עובדים של הפועל, פ”ד מה(4) 529. בפסק הדין נדונו  תקנות שהותקנו על ידי שר העבודה והרווחה שאיפשרו לאגודה שיתופית לקבוע בתקנונה כי חבריה צריכים להשתתף בתשלום חובותיה. בעקבות התקנת התקנות, תוקן תקנונה של האגודה השיתופית נשוא הדיון. בית המשפט פסל את התקנות וקבע כי חיוב החברים להשתתף בחובות האגודה מהווה פגיעה בבסיס ההסכמה, ועל כן מחייבת הסכמתם של כל אחד מהחברים.

[6] יצויין כי כ- 205 קיבוצים מתוך 268 קיבוצים ממוקמים  בפריפריה

[7] לוחות 1 ו- 2 הינם לפי המצגת של פרופ’ דני צידון, יו”ר המטה להסדר הקיבוצים, שהוצגה בפני הוועדה ביום 2.8.02

[8] בקצרה, נכון למועד כתיבת הדברים, קובעת הצעת החלטה זו לעניין המגורים עקרון בסיסי שעיקרו זכות החקלאי במגורים (תוך שוויון מהותי בין צורות ההתיישבות השונות) בחלקת בנייה בגודל של עד 2.5 דונם נטו מתוך המשבצת, בהם ניתן יהיה להוון 375 מ”ר למגורים לנחלה מאוישת, במחיר של 3.75% מערך הקרקע. מתוך סל זכויות זה ניתן יהיה לשייך בקיבוץ שיחפוץ בכך לכל משפחת חברים זכויות ליחידת דיור בגודל של עד 160 מ”ר, על מגרש בגודל של כ – 350/500 מ”ר, ללא תשלום נוסף. קיבוצים אשר החלו במהלך שיוך דירות לפי החלטה 751 יוכלו להמשיך במהלך לפי ההחלטה החדשה, כאשר כל החברים אשר היו זכאים לדירה לפי החלטה 751 יהיו זכאים לדירה לפי ההחלטה החדשה.

[9] “פרשת בית אורן החדשה” להבדיל מפרשת בית אורן בשנות השמונים שתוארה בחלק א’ של פרק זה.

[10] דיון זה, יש לציין, לא נסתיים עדיין, ומסקנות הוועדה עשויות להיות גורם בהכרעת הדין.

חגי שבתאי עורכי דין, חוק, מושב, מנהל מקרקעי ישראל, קיבוץ, רמ"י, רשות מקרקעי ישראל, שיוך נכסים